מחר יירד שלג אולי

היום בשייח' ג'ראח פגשנו את צאלח דיאב.
רציתי לשאול אותו, צאלח, אולי אתה קשור למשפחת דיאב מטבעון.
אבא מוסלמי, אמא יהודיה.
ואני הייתי ילדה חוצפנית.
פעם, כשרחל דיאב עזרה למורה להשתלט עלי, צעקתי עליה: "יא ערביה עובדת בניין! את לא תגידי לי מה לעשות!" הייתי אולי בכתה ב'.
אבל לא שאלתי אותו.

הבית שלו מול הבית של נאצר, נאצר ע'אוי, שעליו כבר השתלטו המתנחלים. הבית חולק לשמונה דירות ומושכר לכמה דיירים, חלקם נראים חרדים. אחד מהם קצין בצבא. אתמול הוא דרך נשק מול נאצר, ונעצר. נאצר הורחק מהשכונה לשבועיים, ואוהל המחאה של משפחתו נלקח על-ידי המשטרה. לכן באנו לשם היום, כדי לבנות אותו מחדש.
אני קצת שמחה שנאצר הורחק. מן הוידאו זה נראה שחייו בסכנה.



פגשתי את נאצר לראשונה בקיץ. עיניים שחורות וזקן עצום. אמר שהוא מוכן למות, רק לא לעזוב את ביתו. זה היה לפני הפינוי. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, והוא צחק.
היום ראיתי גרפיטי על שער ביתו, בערבית: עצים מתים בעמידה.
לנאצר עברית של ביאליק. טכנאי מכונות צילום. הוא נולד בבית הזה, שבו משפחתו מתגוררת מזה חמישים ושלוש שנה. באוגוסט נזרק לרחוב, ומאז הוא שם. מאז באו ימות הקרה, אש בוערת בחבית באוהל המחאה.

גם רוני בא היום לשייח' ג'ראח. הוא סיפר לעזרא, שפגש אתמול חבר, שאביו גר בשכונה הזו לפני קום המדינה. עזרא אמר, יאללה שיחזור. ושהערבים יחזרו לטלביה ובקעה. רוני אמר, אני מבקעה. עזרא אמר כן, שהזקנים בבקעה וטלביה יתחילו לחשוש, כמו שהאנשים כאן חוששים. רוני אמר, אמא שלי עדיין שם.

וכל הזמן בין הרגליים, שרה בת השלוש מתרוצצת וצועקת. רצה לכביש ושואגת. הולכת ושואגת. אמא שלה מנסה להגיש לה כפית לפה, שרה מצביעה על אחותה הגדולה, שמקבלת במקומה את הכפית. קורעת אותי מצחוק. אז מחלקים קרטיבים. אח של שרה, או אולי לא, מחמם את הקרטיב מעל החבית הבוערת. איזה גאון. מחר יירד שלג אולי.
שרה שוב רצה לכביש, ואני רודפת אחריה. אנחנו מגיעות לכרם זיתים והיא מתעקשת לעבור את הגדר. יש שם נדנדה על העץ, אני מנדנדת אותה ושרה, שיר ישן שלמדתי בטבעון, ביסודי, עם המורה פרידה, יהודיה מחאלב: "מאשי מאשי מאשי, עלא מדרסתי מאשי, פי סעה סיתה בצחא, ובנהד מן פראשי. מש זיי אל כסלאנין, בפרשהם מרמיין, תצאחהם מש ראדיין, וקמוהם מן פראשי, מאשי מאשי מאשי..."

שרה צוחקת, מטה את ראשה לאחור. כמה שאני מתגעגעת לאחיינים שלי. אני מרכיבה אותה על הכתפיים ומחזירה אותה לאוהל המחאה.

נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'.

איך מודדים נאורות- המקרה הפרטי של מכללת אריאל

בטור שפורסם ב-24 בינואר באתר YNET, וכותרתו: "מכללת אריאל מאיימת עליכם?" ניסה ד"ר אודי לבל, מרצה במכללת אריאל, להתמודד עם הטענה כי הפיכתה של המכללה שבה הוא מלמד לאוניברסיטה השמינית בחוג המצומצם של האוניברסיטאות בישראל היא צעד פסול, שכן המכללה באריאל היא גוף פוליטי במובהק המייצג ומקדם אג'נדה פוליטית שעניינה ההתנגדות לחלוקת הארץ ו"הלבנת" ההיאחזות בשטחים הכבושים. לטענתו, טיעון זה אינו רלוונטי שכן "מוסד באשר הוא מתפקד כסוכן תרבות אידיאולוגי המקדם אג'נדה זו או אחרת" ואוניברסיטה באריאל, הגם שתהיה מזוהה פוליטית, תתאפיין כשאר האוניברסיטאות, בהוגנות אקדמית ובפלורליזם. אל לקורא לדאוג, "מחקריו של פרויד, ובר, אפלטון או אריסטו לא עתידים להשתנות על ידי מרצי אריאל לטובת הצדקת הנוכחות הישראלית בשטחים" ולכן אין כל בעיה מהותית עם הפיכת המוסד לאוניברסיטה והביקורת שנמתחת על המהלך צבועה ובלתי עניינית. ד"ר לבל, אקדמאי מוכשר ומעניין שמחקריו ראויים והוא ללא כל ספק מרצה מצוין, טועה ומטעה. ייתכן שמתוך חוסר הבנה, אך סביר יותר להניח שמתוך עיוורון או למצער עיוורון סלקטיבי.


למרות צביעותם של רבים ממבקרי הפיכתה של מכללת אריאל ("המרכז האוניברסיטאי") לאוניברסיטה, דבר מגונה כשלעצמו, אם כי כזה שהפך כבר מזמן לחזון נפרץ במקומותינו, הביקורת המהותית הנמתחת על המהלך איננה בשל קידום אג'נדה זו או אחרת, מקובלת או פסולה בעיני כאלה או אחרים, על ידי מכללת אריאל. ייתכן בהחלט כי המוסד הוא מוסד אקדמי מצוין (וכי אין מצוינים ממנו הראויים להפוך לאוניברסיטה?!) וייתכן כי מרציו, ובינם ד"ר לבל, אכן מעבירים תכנים אקדמיים ראויים שהיו עוברים בכל אוניברסיטה או מכללה אחרים.

זו איננה הבעיה.

הבעיה היא בחטא הקדמון – ד"ר לבל ודאי עבר בדרכו מן המרכז לאריאל בכביש מספר 5 ("חוצה שומרון") והוא יודע היטב שבשום חלק מן הכביש – זולת שני הקילומטרים שבין אריאל לבין צומת גיתי – לא נוסעים פלסטינים. זאת חרף העובדה שלכל אורכו, משובץ הכביש בישובים פלסטינים רבים יותר מן היישובים הישראלים. אלא שלשימושם של הפלסטינים הוקצה כביש פנימי, משובש ובלתי תקין שבאמצעותו מתנהלת תנועתם של רבבות תושבי האזור הפלסטינים.

ד"ר לבל ראה גם ודאי את המחצבה המפוארת הנמצאת מתחת לאזור התעשייה בברקן, מחצבה שממנה חוצבים קבלנים ישראלים חצץ אשר נשלח ישירות לתעשיית הבניין בישראל, מבלי להפריש ולו אבן קטנטנה אחת לתעשיית הבניין של הפלסטינים, שעל אדמותיהם נמצאת המחצבה. אם כאשר עמד ד"ר לבל בשער הכניסה לאריאל, טרח להביט לימינו, הוא בוודאי הצליח לראות את הכניסה לכביש הגישה לעיר סלפית המעוטרת בשלט אדום המזהיר מסכנת החיים הצפויה לנוסעים בו. אלא שהוא גם בוודאי הבחין כי הכביש עומד סגור ומסוגר בשער ברזל המונע את מעברם של חמישים אלף תושבי העיר, הכפולה בגודלה מאריאל, אל עירם בציר הגישה הנוח וההגיוני ביותר אליה. ובעצם, איך ייכנסו תושבי סלפית לעירם דרך אריאל כשכביש 5 סגור בפניהם ממילא?! אם היה ד"ר לבל אמיץ במיוחד, הוא בוודאי ירד פעם מן השער הצמוד למכללה לכיוון צומת רחלים, שעל כביש 60, והבחין שגם שם אין תנועה של רכבים פלסטינים. בקיצור – אם עיניים לו לד"ר לבל, הוא בוודאי שם לב שהעיר האוניברסיטאית שבה הוא מלמד בגאווה היא עיר סטרילית ונקייה מפלסטינים וכי הממסד הישראלי דאג שלכל אורך הדרך ממרכז הארץ לא יראו הסטודנטים והמרצים את תושבי הארץ הפלסטינים ולא יצטרכו להטריד עצמם בשאלה היסודית והמהותית של קיומה של העיר האוניברסיטאית בלב שטח לא לנו.

כאן טמון החטא הקדמון – בגירוש ובנישול שד"ר לבל – בזדון או בשגגה – פשוט מסרב לראותם. ייתכן כי המכללה, שתהפוך למרבה הצער לאוניברסיטה, היא מוסד אקדמי ראוי, נאור ופלורליסטי, אך לצורך הפיכתה לכזו ושמירתה ככזו, פושעת מדינת ישראל כמעט בכל דבר כלפי השכנים הפלסטינים, מגרשת אותם מאדמותיהם, גוזלת את משאביהם, מאלצת אותם לנסוע בדרכים-לא-דרכים במקום על דרכים ראשיות, סוגרת אותם מאחורי חסימות עפר ומגדרת את חלקותיהם החקלאיות.

אמת, אין פסול בהפיכת מוסד אקדמי ראוי – ובתנאי שהוא אכן כזה – לאוניברסיטה לתפארת מדינת ישראל. במקרה שלפנינו הפסול הוא במנגנון שמאפשר את קיומו של מוסד שכזה במקום שבו הוא אינו אמור להתקיים מלכתחילה.

ואידך זיל גמור, ד"ר לבל.

נכתב ע"י עידן בריר, חבר בקבוצת תל אביב- שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'.

שקוף מדי

"ישראל מדינה שהולכת בדרך דרום אפריקה לפני קריסת האפרטייד"
(טוקבקיסט ישראלי מגיב על החלטת השר אהרונוביץ לאסור על כינוס המפלגה הערבית הדמוקרטית  בואדי עארה)

אתמול נערכו הפגנות בשלשה מוקדים, במה שהולך ונעשה שישי של השמאל.
בבילעין וניעלין, בשייח ג'ראח ובנבי סאלח ("נווה צוף") התקיימו הפגנות של אנשי שמאל, או כפי שהגדיר זאת אחד מאתרי החדשות: "מועדון מוקדי החיכוך של יום שישי אחר-הצהריים".
מי שנכח בשייח ג'ראח לא יכל שלא להתרשם מן העובדה שכמות המפגינים גדלה משבוע לשבוע. גם כמות המפגינים בנבי סאלח גדלה ביחס לשבוע שעבר, בו התכנסה ההפגנה הראשונה שם.

העיתונות מדווחת תדיר על ההפגנות האלו במשפט של שורה (שהתקבלה מדובר המשטרה) שמספרת לנו על  שוטרים וחיילים שנפגעו ועל פעילי שמאל שנעצרו. המטרה היא לייצר בלב השומע סוג של רתיעה וריחוק, על ידי הצגת מראית עין של אלימות. אבל על פני השטח ההפגנות האלו מסרבות להיות מתוייגות בנראטיב הישראלי כהפגנות של סמולנים בוגדים. עוד ועוד אנשים בוחרים להצטרף למחאה הזו, בתקופה שבה נראה שהגזענות הישראלית לא יכולה להיות בוטה יותר, שהכיבוש לא יכול להיות אכזרי יותר ושהפלסטינים על זכויותיהם הבסיסיות, שלא לומר לאומיות, הפכו בחברה הישראלית לשקופים.
כחברה, הולך ונעשה קשה להתבונן במראה בבוקר. זה לא מה שאנחנו מספרים לעצמנו, זה מה שאנחנו לא מספרים לעצמנו שהולך ומתרחב, הולך ונעשה מכוער, כמו חצ'קון ענק באמצע הפרצוף שלנו.
יש דינמיקה משונה ביחס לתהליך ההתכערות שלנו כחברה. אנחנו כבר לא יכולים לספר לעצמנו שאנחנו יפים, אבל יופי, כמו יופי, יש בו משהו שמאד קשה לוותר עליו. שמאד קשה לנו לספר לעצמנו שהוא כבר לא קיים שם יותר.  יש כל מני התנהגויות שמכסות על התכערות. היעילה ביותר היא להימנע מלהסתכל במראה. בבחינת- מה שלא רואים לא קיים. הבעיה היא המחיר שהבחירה הזו גובה. בעולם הפסיכולוגיה נהוג לחלק את מנגנוני ההגנה של אדם לראשוניים ("פרמיטיביים")ולשניוניים ("בוגרים"). הבעיה, על פי הפסיכולוגיה, עם הסוג הראשון, היא שהמנגנונים הראשוניים לא מתחשבים בעיקרון המציאות.יותר מזה, כדי להפעיל את עצמם הם פעמים רבות מעוותים את המציאות, מצריכים מאמץ גדול כדי להמשיך ולהפעיל אותם.
השנאה העזה לאנשי שמאל, ההשתקה של השיח הציבורי, ההתנהלות הפרנואידית, השקפת העולם הגזענית, דה ההומניזציה, כל אלה הם תולדה של הצורך שלא לראות. הם נארזים היטב באריזה של יאוש מרשרש.
מדינה לא יכולה להתנהל כך לאורך זמן. התסיסה הפנימית ההולכת וגדלה מייצגת את המחיר הראשון שמנגנוני ההגנה האלה גובים- הם שקופים מדי. לאדם פרטי זה אולי עוד יכול לעבוד, אבל כמדינה, יש גבול ליכולת שלנו לרמות את עצמנו.
וכך עוד ועוד אנשים מוצאים את עצמם מחוץ למעגל הזה.

זה יקרה, זה קורה. הנה לכם תחילתה של האינתיפאדה השלישית. את האבנים מחליפה סולידריות, את השנאה מחליפה התגייסות משותפת לטובת הטוב. בימים האלה הולך ונכתב הדף היפה בתולדות המאבק הזה.

אתם, כמובן, מוזמנים לקחת בו חלק.

הצטרפו עכשיו להפגנה בשייח ג'ראח

ארגון "לוחמים לשלום" מזמין אתכם להצטרף למאבק:

ביום שישי, 22.1, מצטרפים בהמונינו לצעדת המחאה השבועית מרחבת המשביר לשייח ג'ראח

הצעדה תסתיים בהפגנה נגד התנחלות אנשי הימין הקיצוני בשכונה, ונגד דיכוי המחאה.
יותר מפגינים=פחות אלימות משטרה
יחד נראה למשטרת ירושלים כי לא ניתן להשתיק מחאה לגיטימית בעזרת מעצרי שווא.
נצעד ביום שישי בשעה 13:30
מרחבת המשביר ברחוב קינג ג'ורג' פינת בן יהודה
למשמרת מחאה בשכונת שייח ג'ראח שתתחיל ב - 15:00
הסעה מתל אביב, רכבת ארלוזורוב, חניון שלמה סיקסט, בשעה 12:00
הרשמה: ליהי- 050-4880969. יעקב- 050-5733276, 09-7670801. דוא"ל: manor12@zahav.net.il

ביום שישי האחרון שוב דכאה משטרת ירושלים באלימות את משמרת המחאה נגד גזל בתיהם של תושבי שייח ג'ראח. שבעה עשר מפגינים בילו את סוף השבוע במעצר ושוחררו לאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה שאין עילה חוקית למעצר.
המשטרה מנצלת לרעה את כוחה ומעוותת את החוק בשירות הפרוייקט המסוכן של ייהוד מזרח ירושלים.
הצטרפו אלינו ביום שישי הקרוב על מנת להפוך את ההפגנה לגדולה בתולדות המאבק בשייח ג'ראח.
להרשמה להסעות מתל אביב שיצאו ממסוף אל על- ליהי 0504880969
לפרטים נוספים- justjerusalem@gmail.com מאיה 0547423044 או סהר 0545683419

לקריאה נוספת בבלוג על שייח גראח:
על מה מפגינים בשייח ג'ראח
ומה קורה בהפגנות
(רמז: לא מה שהתקשורת מספרת לכם שקורה)
עדות אישית של אחד המפגינים

ארצו של אלוהים- תיעוד ההפגנה בולאג'ה

*פורסם לראשונה באתר "defeatist diary"

ב-31.8.2009 כתב עמוס גבירץ מקיבוץ שפיים במדורו הקבוע, "אל תגידו לא ידענו": ישראל סיפחה את הכפר וולג`ה לירושלים, ואת תושביו לא סיפחה. כך יצא שהתושבים נחשבים לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם ובאדמותיהם, ונתונים ללחץ מתמשך להסתלק מהמקום.

"אני לא מבין מה אתם הולכים לעזור להם. אתם צריכים להבין, זה או אנחנו או הם". את המלים הללו נהם לעברנו מאבטח גברתן במחסום הקטן החוסם את הכניסה לכפר וולג'ה מכיוון ירושלים, כאשר המתנו לאוטובוסים בתום ההפגנה שקיימנו ביום שישי 8.1.2010, סמוך למחסום. המאבטח, העובד בחברת אבטחה פרטית שחייליה-עובדיה מאיישים מחסומים רבים בגדה המערבית הכבושה על-ידי ישראל המופרטת, בוודאי לא טרח להביט מן המחסום אל ההפגנה שלנו במעלה הגבעה שבה שוכן הכפר ושעליו מתוכננת לשכון בעתיד גם ההתנחלות "גבעת יעל". אילו היה עושה כן, היה בוודאי מבין עד כמה שגויה הנחת סכום-האפס היסודית שלו והיה רואה בלי כל ספק את העוצמה המרשימה של ה"ביחד" הזה, אנחנו והם. לא אנחנו או הם, אלא אנחנו והם; חיים יחד באותה מציאות ומפגינים כתף אל כתף, מוכיחים שאפשר אחרת.

התכנסנו על גבעה בפאתי הכפר וולג'ה המשקיף על שכונותיה הדרומיות של בירתנו הנצחית וממסכנותו ועגמומיותו משקיף על גן החיות הנצחי, על אצטדיון "טדי" הנצחי ועל קניון מלחה הנצחי. סגן ראש מועצת לשעבר, עדנאן אל-אטרש, הפליא לתאר למפגינים את הקשר היחיד של תושבי הכפר עם עיריית ירושלים, האמונה מנהלתית על כמחצית משטחי הכפר : השופל. מסים? לא משלמים. חינוך? הצחקתם אותי. בריאות? בבית לחם (אם מצליחים להגיע אליה). רק דחפורי של עיריית ירושלים הנצחית פוקדים את הכפר והורסים בו בתים שנבנו באופן לא חוקי. כלומר, בתים שלא נבנו על פי תוכנית המתאר העירונית שמעולם לא הוכנה לכפר. כלומר, בתים שעיריית ירושלים החליטה שמפריעים לתוכניות "הריבוי הטבעי" של אוכלוסיית המתנחלים שכידוע, בניגוד לפלסטינים שאינם מתרבים באופן טבעי, ממשיכים כל הזמן לייצר לעם האדונים זרע קדוש.

צעדנו יחד – ישראלים ופלסטינים, נשים, גברים, זקנים וילדים, יחד במורד הגבעה עד שנעצרנו בסמוך למעיין עין יעל שבסמוך לו תוקם ההתנחלות שתסגור סופית את טבעת החנק מסביב לכפר וולג'ה ותיצור רצף התיישבותי בין גילֹה להר-גילה. באופן לא רגיל במפעל ההתנחלות, ההתנחלות החדשה לא תוקם על אדמות השייכות לתושבי הכפר אלא על שטח הכפר עצמו ועל בתיו הבנויים כיום. כך עשוי להיפתח פרקו השני של סיפור העקירה של תושבי וולג'ה שלאחר המלחמה ב-48' נאלצו לעזוב את כפרם המקורי שחורבותיו נמצאות בחלקן עד היום על הגבעה שממול, שעליה עומד היום גן החיות של ירושלים. התושבים שעזבו את בתיהם חצו את הקו הירוק לשטחים שהיו בהחזקתה של ירדן, כקילומטר דרום-מזרחית למיקומו המקורי של הכפר ובנו בו את כפרם החדש. לאחר מלחמת יוני 67' מצא עצמו הכפר החדש תחת שליטתו של האויב הישן וזהו מצבו עד היום. בנייתה של "גבעת יעל" על הכפר עשויה לאלץ חלק גדול מתושבי הכפר שההתנחלות מיועדת לקום על בתיהם להפוך בשנית לעקורים. מכאן בוודאי לא יצא פיוס.

אך פיוס דווקא היה דבר מאוד נוכח בהפגנה עצמה. צעידה משותפת, שקטה ולא-אלימה של כמה מאות אנשים; ניסיונות של אנשים להתגבר על מחסום השפה המנכּר ומערים הקשיים, וליצור היכרות ודיאלוג עם הצועדים לידם; שלטים עם מסרים נוקבים ומתוחכמים ועם זאת קצרים וקליטים; ובעיקר, אותו דבר שהמאבטח הנהמני לא יכול היה לתפוס ולא רצה לראות – האלטרנטיבה – אותה אפשרות מוחשית לחיות כאן אחרת, ביחד, אנחנו והם על אותה ארץ מובטחת. וכפי שאמר זאת הרב יחיאל גרנימן מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיע להפגין עמנו: "הארץ הזו איננה ארץ מובטחת לנו כפי שטוענים המתנחלים, אלא היא ארצו של אלוהים ולכן היא ארצם של כל בני אברהם".

היה מרגש לשמוע את הרב החביב ואת האימאם של הכפר מדברים זה אחרי זה ועומדים זה לצד זה. מרגש ונוטע תקווה, כמו כל ההפגנה. אך לא הכל היה חלק בעבורי: במהלך ההפגנה הוציא אותי עיתונאי בריטי מעיתון הבריטי "גרדיאן" לראיון שקט, מחוץ לגוש הצועד. הוא שאל אותי האם אני חושב שיש משמעות להפגנות מסוג זה והאם בכלל הן יכולות להשפיע על דעת הקהל בישראל. השאלה הזו תפסה אותי מעט לא מוכן. פעמים רבות, כאשר אדרנלין ואופטימיות מציפים את הגוף, איננו מתפנים לחשוב על שאלות ברמת המקרו, כי הרי במיקרו אנו עוסקים והתמונה הרחבה אינה חשובה כעת, בסוף נטפל גם בה. לקח לי כמה שניות כדי לחשוב על תשובה ראויה לשאלה המפתיעה הזו ולבסוף עניתי לו שאני כן חש באופטימיות מסוימת כיוון שכפי שאני רואה זאת, כיום שרויה החברה הישראלית בפוסט-טראומה שצרבו בה אירועי האינתיפאדה השנייה כפי שזיקקו עבורה אמצעי התקשורת. זו הסיבה למראית העין של הלכידות שמנסים הפוליטיקאים שלנו לצייר לנו, זו הסיבה להפגנות הפטריוטיזם הראוותניות של אישי ציבור מתלהמים וזו גם הסיבה לדחייה המוחלטת של הישראלים של כל קול ביקורתי או פחות פטריוטי לכאורה. ברור לי שלאט לאט יתפכחו הישראלים מהשפעותיה המתעתעות והקשות של הפוסט-טראומה ורק אז יראו בעיניים מפוכחות את האלטרנטיבה ש"לוחמים לשלום", כמו גם ארגונים דו-לאומיים אחרים מציעים. זה ייקח זמן, זה לא יהיה קל, אבל זה חייב לקרות.

התלהמותו הבריונית של המאבטח שפגשנו בסוף ההפגנה, שכמיטב המסורת לוותה בנפנוף עצבני וראוותני של רובהו על כרסו הגדולה הדחוסה בשכפ"ץ חסין-כדורים, הזכירה לי עד כמה אנו, הישראלים, שקועים בפוסט-טראומה ומנסים לבנות מסביבנו חומות הגנה מבוצרות; עד כמה אנחנו מאוהבים במראה החייל המסוקס נושא הנשק ומאמינים כי זוהי דמותו של הישראלי היפה; ועד כמה ויתרנו על כל בדל של תקווה לחיים נורמאלים ובטוחים באזור שאנו אוהבים לראות כארץ הקודש המובטחת, אך ממשיכים לנהוג בו ככל קולוניאליסט ברברי – דורסים, משחיתים, מכתרים, חוסמים, מפקיעים, מזהמים ומשחיתים את עצמנו לדעת.

ההפגנה ושיתוף הפעולה שלנו ב"לוחמים לשלום" מזכירים כי עוד לא מאוחר להתפכח ולחשוב על סיסמת ההפגנות השחוקה עד זרא אך הנכונה כל-כך – "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". די לאיבה. מי קבע עבורנו שגזירת גורל היא שנשנא לנצח זה את זה? האם איננו יכולים להיאבק יחד כדי להבטיח לעצמנו ולילדינו שבעתיד – הרחוק, לא רק הקרוב והמיידי – הארץ הזו תהיה לנו, לכולנו, לכל "בני אברהם". אם נתעשת ונפעל יחד היום לחלוקה ריאלית והכרחית של הארץ "המובטחת" שאדמתה זועקת מהרס ומשחיתות מוסרית, אולי נוכל בעוד דור או שניים לחזור בנו מן ההפרדה והחלוקה ולחיות כשכנים טובים ושווים, ללא מחסומים, ללא צורך בשליטה ובדיכוי, תוף כבוד הדדי ושוויון. אם הייתם שואלים תושב ברלין (ולא חשוב מאיזה צד) ב-8 בנובמבר 1989, יום לפני נפילת החומה, אם הוא מאמין שבאותו מקום שבו ניצבה החומה האימתנית, שם, ממש מול עיניו, יעבור רחוב מודרני של עיר בירה תוססת פארק עירוני ירוק, הוא בוודאי לא יכול היה להאמין והיה צוחק צחוק גדול על רעיונותיכם המוטרפים. עליכם. גם אנחנו היום ציניים ולא מאמינים, אך אחרי ההפגנה ביום שישי אני בטוח אפילו יותר שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, שאותם ישראלים ופלסטינים שלא האמינו שהעתיד יכול להיות יפה, יזכרו בחיוך בדעותיהם מן העבר, אנחנו נדע שצדקנו ונחייך בצנעה חיוך משלנו, חיוך מרוצה.


נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'

מסרבים להיות אויבים- על ההפגנה בואלג'ה

המכונית של אורן עצרה בצומת , וירדתי לתלות שלט כיוון להפגנה. אחד מתושבי הכפר נעץ בי מבט ושאל מה אני עושה – הסברתי לו על ההפגנה, תמה על כך שהוא לא יודע עליה. לא סיפרו לנו, הוא אומר. לא ידעתי מזה בכלל. מאוחר יותר הוא הצטרף לאירוע עם כמה מחבריו ואף נשא דברים למגאפון מול קהל של 250 איש לערך.

בנוף הקרוב עצי זית, טרה רוסה, טרשים. כשהמבט מורם לנוף המרוחק יותר ניתן לראות את הסוכה של עבד, את מחסום עין יעל וסביב סביב – ירושלים. גבעת משואה, גילה, מלחה. האם האנשים בבתים האלה רואים אותנו? האם הם מבינים שקבוצה של קיצוניים משתמשת בפחד וביאוש שלהם בשביל לחבל בסיכוי לעתיד סביר עבור כולנו?  האם הם היו תומכים בנו לו היו יודעים? יותר מדי אנשים לא יודעים מספיק.

ולכן נאספנו בבוקר יום שישי, כדי לספר שהכיבוש נמשך, ואיתו תאוות האדמות, ואיתה האלימות, והצדקתה בעוד אלימות, ובהפרד ומשול, והוא מתכון להמשך השנאה והמוות. שני העמים אוחזים זה בגרונו של זה ולא מרפים, וכל אחד מאמין שאם רק ירפה זה יהיה סופו, וחונק. אז קמנו לאסוף כמה חברים ואנשי תקשורת, תושבי ירושלים ותל אביב, בית לחם, בית ג'אלה, חוסאן וואלג'ה – ולהכריז כי יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.

תחת שמש מפתיעה של ינואר עמדנו, כמות יפה של אנשים, זה לצד זה, ולא זה מול זה.
הבטנו אל השכונות שמולנו, ואמרנו – חוג הבית הבא לא צריך להיות לחברים שלנו ולבני משפחותינו – הוא צריך להיות בגבעת משואה, במלחה, בעמינדב. הם חייבים להבין מה קורה בנוף שנשקף מחלונותיהם. אנשי ואלג'ה ובית ג'אלה חייבים להבין מה קורה בנפשם של תושבי גילה ורמת שרת. חוגי הבית צריכים להיות מפגש ולא רק גיוס פעילים. ונוף הקדומים של נחל רפאים יכול להדהד בצחוקי ילדים ולא בצעקות מפגינים או שוטרי מג"ב.

התפזרנו, איש איש לביתו, לקראת שבת, אך מתוך ידיעה שזו רק ההתחלה. הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך את מה שהתחלנו , ולא לפחד כלל.

נכתב על ידי שי בדיחי- המתאם הישראלי של קבוצת ירושלים- בית לחם, בתנועת 'לוחמים לשלום'

בלוז הפליטים

"חלמתי שראיתי בניין בן אלפי קומות,
אלפי חלונות ואלפי דלתות,
אף לא אחד מהם היה שלנו, יקירתי, אף לא אחד מהם היה
שלנו. "

(ו.ה. אודן, מתוך השיר "בלוז הפליטים" שנכתב על פליטים יהודים באירופה של סוף שנות ה-30 במאה הקודמת).

לפניכם כתבה שפורסמה לפני כחודשיים בעיתון האלקטרוני ynet, שכותרתה: "למרות לחץ ארה"ב- אושרה הרחבת שכונת גילה". כמוה פורסמו כתבות דומות גם בעיתונים אחרים.
מסיבות רבות, החל מחוסר ידע של הכתב, המשך בדיסאינפורמציה מכוונת של אנשי ימין וכלה בנטייה של כלי התקשורת להתיישר עם הקונצנזוס מטעמים כלכליים, האינפורמציה שמגיעה אלינו, הקוראים, היא חלקית ומוטה. לנו, שלימדו אותנו שכל העולם כולו אנטישמי,  לא נותר אלא לצקצק בלשון ולומר לעצמנו, וואלה יופי. עכשיו האמריקאים יקבעו לנו איפה לבנות ואיפה לגור גם בתוך ישראל?
כאזרחי מדינת ישראל חונכנו להאמין שהעולם כולו נגדנו. זה פוטר אותנו מהצורך להתבונן בעצמנו, זה מאפשר לנו להרגיש יפים. צודקים. מוסריים. גם כשנעשים פשעים נוראים, בשמנו. לא ראינו, לא שמענו, לא אמרנו כלום. חובת ההוכחה היא על כל האנטישמים האלה. שאגב, לא נקשיב להם לעולם. כי כך או כך, אין לנו סיכוי לקבל דוז פואה, לא משנה כמה יפה נשיר. אז למי איכפת אם נזייף.
הנה הכתבה במלואה לפניכם. ההערות שלנו, שכוללות בתוכן את העובדות אותן לא סיפרו לכם, רשומות באדום:

למרות לחץ ארה"ב: אושרה הרחבת שכונת גילה

"הרחבת שכונת גילה" היא משפט מפתח. כבר בתחילת הכתבה מעדכנים אותנו בפרטים המוסכמים: מדובר בהרחבת שכונת גילה. את העובדה שלא מדובר בתחומי שכונת גילה אלא ביציאה מהם אל עבר שטחי יהודה ושומרון לא מספרים לנו. גם לא שמדובר למעשה בבניית שכונה חדשה, יותר נכון לומר, התנחלות, לאור העובדה שמרבית שטחה הוא מעבר לגבול המוניציפלי של ירושלים כפי שנקבע ב- 67. הקשר בינה ובין גילה הוא רק במרחק הגיאוגרפי הקטן בין שתיהן. כך מוכרים לנו התנחלות חדשה תחת הכותרת של שכונה שכולנו מכירים ושקיימת בקונצנזוס הישראלי הרחב. איך לא נקנה?
רונן מדזיני פורסם: 17.11.09, 15:51

הלחץ האמריקני בנושא הבנייה במזרח ירושלים עלה עוד מדרגה - אבל בישראל לא מראים סימני התקפלות.
סימני התקפלות, כמובן. אין כאן שאלה של חוק ומוסר. של אדמות של פליטים שכבר פונו פעם אחת מן הכפר הקודם שלהם, שהיום על חורבותיו עומד גן החיות התנכ"י וכיום מאיימים לחנוק אותם ולגזול את אדמותיהם בכפר השני שבנו אחרי שגורשו, בהתנחלות שאמורה להקיף את הכפר מכל צדדיו. לא נאמר פה גם דבר על המעצרים המרובים של תושבי הכפר, החרמות הרכבים, על העובדה שעל אף שחלק מאדמת הכפר "שוייך" למדינת ישראל במהלך שנות ה- 80, כאשר הבינה כי המודדים הכלילו בטעות חלק מן הכפר בתחומי ירושלים, התושבים המתגוררים על אדמות אלו לא הוכרו כתושבים אלא הפכו בבת אחת לשוהים בלתי חוקיים שאינם רצויים. הלא מדינת ישראל רוצה את האדמה, לא את האנשים שחיים עליה.
על רקע הדרישה החדשה להפסקת הבנייה בשכונת גילֹה, אישרה בצהריים (יום ג') הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה את הרחבת שכונת גילה ודרום ירושלים, והקמת 900 יחידות דיור חדשות בשכונה.
"זה שארצות הברית מתנגדת או לא זה לא פקטור. אנו לא עוסקים בפוליטיקה הזו", אמר ל-ynet אחד מחברי הוועדה. "על פי המקובל כרגע השטח הזה הוא שטח ירושלמי וישראלי,לפיכך חל שם חוק התכנון והבנייה הישראלי והוועדה חייבת לדון בתוכנית". עם זאת, הוא הדגיש שמדובר רק בראשיתו של הליך ביורוקרטי ממושך.
שימו לב למפה: היא לא פורסמה על ידי העיתון.
זוהי המפה של הכפר וואלג'ה. הקו האדום המקווקו החוצה אותו הוא הגבול של התחום המוניציפלי של ירושלים שנקבע בשנת 67. מה שמדרום לו כלול בשטח מדינת ישראל. מה שמצפון לו נחשב כשטחי הגדה. כאשר חבר הועדה אומר לנו ש"על פי מה שמקובל כרגע השטח הזה הוא שטח ירושלמי וישראלי", אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה זרם הוא מייצג

בדבריו, ומדוע העיתון מציג את דבריו ללא כל נסיון לערער על קביעתו. השטח המגודר בקו כחול הוא תכנית המתאר של הכפר שהוגשה למשרד הפנים בהנחיית בג"צ, על מנת שניתן יהיה לתושבים (לאחר שמעל לארבעים שנה לא הורשו לבנות בכפרם), לקבל אישורי בנייה. (אין צורך לומר שאותה תכנית מתאר שהוגשה למשרד הפנים, נפסלה עוד לפני שהובאה לדיון).  השטח המסומן בצהוב, שחלק גדול ממנו חופף את שטח המתאר של הכפר, הוא אותה "שכונה" חדשה.

הבוקר פורסם ב"ידיעות אחרונות" על המחלוקת החדשה, בעקבות דרישה שהעלה אמש השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון, ג'ורג' מיטשל, בפגישתו בלונדון עם שליחי ראש הממשלה. הוא דרש מהם לעצור את הבנייה בשכונה, שנמצאת מעבר לקו הירוק, אחרי שקיבל לדבריו מידע על האישור הצפוי.
מלשכת ראש הממשלה מסרו לעיתון בתגובה כי "מדובר בהליך שגרתי שמתקיים בוועדה המחוזית", והדגישו ש"שכונת גילה היא חלק אינטגרלי מירושלים המאוחדת, ואין הבדל בין בנייה שם לבנייה בתל אביב או בחיפה".
הביטו שוב במפה. המשפט האחרון הוא פשוט שקר. 
התוכנית המתארית אושרה בוועדה ללא כל התנגדות. לאחר שלב התיקונים, היא תועבר למשך 60 יום ל"הפקדה" שבמהלכה יוכל הציבור להגיש התנגדויות - ואז צפוי להתחדש הלחץ מכיוון הפלסטינים, האמריקנים וארגוני שמאל. "זה סיפור ארוך, אני לא רואה שם בנייה בחמש השנים הקרובות", אמר חבר הוועדה.
"ואז צפוי להתחדש הלחץ מכיוון הפלסטינים, האמריקנים וארגוני שמאל"- צפוי. ככה זה. אין סיבה. בלי סיבה. סתם כי ארגוני שמאל נוהגים לחדש את הלחץ כל אימת שמתחשק להם. אין כאן שום מילה, למשל, על הלחץ מצד ארגוני ימין להוציא לפועל את התכנית הזו שמשמעה עוד מסמר בארון המתים של הסיכוי לשלום באזור. כשזה ימין, זה בשם כולנו. כשזה שמאל, זה סוג של ארגונים הזויים שאוהבים להפעיל לחץ על מדינת ישראל. כך מוקאת הבקרה העצמית, שהיא קריטית למדינה ולעתידה, אל מחוץ למחנה. 
על עצם קיום הדיון בנוגע ליחידות הדיור החדשות נודע לחברי הוועדה בתחילת השבוע שעבר. "הבעייתיות היחידה שהייתה היא שהרחבת השכונה היא על מה שמוגדר היום כשטח פתוח בשולי פארק גילה", הוא הסביר. "מדובר באזור עם בעיית טופוגרפיה קשה אשר מציבה אתגרים ובעיות לתכנון ולביצוע. האזור יועד בזמנו לפיתוח והושקע בתוכנית עמל רב על מנת להתמודד עם הבעיות הללו".
זה לא שטח פתוח. אלו במפורש אדמות של אחרים. אבל ידוע הרי שבשפה הימנית כל מה ששייך לפלסטינים הוא שטח פתוח.

ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, מחה על דרישת האמריקנים והכריז כי לא ייתן את ידו להפסקת הבנייה - ליהודים או לערבים. "החוק הישראלי אינו מפלה בין יהודים לערבים ובין מזרח למערב. הדרישה לעצור את הבנייה ליהודים בלבד אינה חוקית - גם בארה"ב. עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד", אמר.
 עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
ולבסוף,
עיריית ירושלים תמשיך לאפשר לבנות בכל חלקי העיר, ליהודים ולערבים על פי דין אחד
שר הפנים, אלי ישי, אמר בתגובה כי "הדרישה להקפיא את הבנייה בגילה היא כמו (דרישה) להקפיא בנייה ברחביה, בית הכרם או כל שכונה אחרת במרכז ירושלים. לא ניתן לעצור את הבנייה בירושלים".
שר הפנים התקנא בראש הממשלה ובראש העיר, אז המציא משפט שקר קטן משל עצמו.
מנגד, בתנועת "שלום עכשיו" מתחו ביקורת על החלטת ועדת התכנון. "אישור התוכנית, דווקא עכשיו, בשיא המאמץ האמריקני לחידוש המשא ומתן, מהווה פרובוקציה של נתניהו, שנועדה להביך את ממשל אובמה ולמנוע התקדמות. כמו במקרה של שייח ג'ראח, נתניהו שוב חושף את פניו - ומוכיח שהוא סרבן השלום האמיתי", נמסר מהתנועה.
בתחילת העשור, אז הפכה גילה לאחד מיעדי התקיפה במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה, התעורר ויכוח בתקשורת העולמית סביב מעמדה של השכונה, שנבנתה על אדמות שנכבשו במלחמת ששת הימים וסופחו לירושלים. בעקבות לחץ של קבוצות פרו-ישראליות, הורו מנהלי רשת CNN האמריקנית לחדול מהתואר "התנחלות" ולכנות אותה בשם "שכונה יהודית".
המשפט האחרון מכוון אל לב ליבה של דעת הקהל הישראלית. אין בו שום רלוונטיות לטקסט, שום רלוונטיות לשכונה החדשה שעתידה להיבנות, יש בו רק מניפולציה זולה.
ככה "סוגרים לנו את הפינה".

בשישי הקרוב ייערך אירוע משותף ישראלי- פלסטיני של תנועת 'לוחמים לשלום' שיוצא בקריאה לבטל את תכנית הבנייה על אדמות הכפר וואלג'ה, ושמבקש להוכיח שניתן גם לחיות אחרת על האדמה הזו.
בואו להביע עמדה, אסור שיאבד קולכם.
בואו להיות הוכחה חיה לכך שעדיין לא אבדה התקווה לדו קיום ולשלום.