היום בשייח' ג'ראח פגשנו את צאלח דיאב.
רציתי לשאול אותו, צאלח, אולי אתה קשור למשפחת דיאב מטבעון.
אבא מוסלמי, אמא יהודיה.
ואני הייתי ילדה חוצפנית.
פעם, כשרחל דיאב עזרה למורה להשתלט עלי, צעקתי עליה: "יא ערביה עובדת בניין! את לא תגידי לי מה לעשות!" הייתי אולי בכתה ב'.
אבל לא שאלתי אותו.
הבית שלו מול הבית של נאצר, נאצר ע'אוי, שעליו כבר השתלטו המתנחלים. הבית חולק לשמונה דירות ומושכר לכמה דיירים, חלקם נראים חרדים. אחד מהם קצין בצבא. אתמול הוא דרך נשק מול נאצר, ונעצר. נאצר הורחק מהשכונה לשבועיים, ואוהל המחאה של משפחתו נלקח על-ידי המשטרה. לכן באנו לשם היום, כדי לבנות אותו מחדש.
אני קצת שמחה שנאצר הורחק. מן הוידאו זה נראה שחייו בסכנה.
פגשתי את נאצר לראשונה בקיץ. עיניים שחורות וזקן עצום. אמר שהוא מוכן למות, רק לא לעזוב את ביתו. זה היה לפני הפינוי. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, והוא צחק.
היום ראיתי גרפיטי על שער ביתו, בערבית: עצים מתים בעמידה.
לנאצר עברית של ביאליק. טכנאי מכונות צילום. הוא נולד בבית הזה, שבו משפחתו מתגוררת מזה חמישים ושלוש שנה. באוגוסט נזרק לרחוב, ומאז הוא שם. מאז באו ימות הקרה, אש בוערת בחבית באוהל המחאה.
גם רוני בא היום לשייח' ג'ראח. הוא סיפר לעזרא, שפגש אתמול חבר, שאביו גר בשכונה הזו לפני קום המדינה. עזרא אמר, יאללה שיחזור. ושהערבים יחזרו לטלביה ובקעה. רוני אמר, אני מבקעה. עזרא אמר כן, שהזקנים בבקעה וטלביה יתחילו לחשוש, כמו שהאנשים כאן חוששים. רוני אמר, אמא שלי עדיין שם.
וכל הזמן בין הרגליים, שרה בת השלוש מתרוצצת וצועקת. רצה לכביש ושואגת. הולכת ושואגת. אמא שלה מנסה להגיש לה כפית לפה, שרה מצביעה על אחותה הגדולה, שמקבלת במקומה את הכפית. קורעת אותי מצחוק. אז מחלקים קרטיבים. אח של שרה, או אולי לא, מחמם את הקרטיב מעל החבית הבוערת. איזה גאון. מחר יירד שלג אולי.
שרה שוב רצה לכביש, ואני רודפת אחריה. אנחנו מגיעות לכרם זיתים והיא מתעקשת לעבור את הגדר. יש שם נדנדה על העץ, אני מנדנדת אותה ושרה, שיר ישן שלמדתי בטבעון, ביסודי, עם המורה פרידה, יהודיה מחאלב: "מאשי מאשי מאשי, עלא מדרסתי מאשי, פי סעה סיתה בצחא, ובנהד מן פראשי. מש זיי אל כסלאנין, בפרשהם מרמיין, תצאחהם מש ראדיין, וקמוהם מן פראשי, מאשי מאשי מאשי..."
שרה צוחקת, מטה את ראשה לאחור. כמה שאני מתגעגעת לאחיינים שלי. אני מרכיבה אותה על הכתפיים ומחזירה אותה לאוהל המחאה.
נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'.
רציתי לשאול אותו, צאלח, אולי אתה קשור למשפחת דיאב מטבעון.
אבא מוסלמי, אמא יהודיה.
ואני הייתי ילדה חוצפנית.
פעם, כשרחל דיאב עזרה למורה להשתלט עלי, צעקתי עליה: "יא ערביה עובדת בניין! את לא תגידי לי מה לעשות!" הייתי אולי בכתה ב'.
אבל לא שאלתי אותו.
הבית שלו מול הבית של נאצר, נאצר ע'אוי, שעליו כבר השתלטו המתנחלים. הבית חולק לשמונה דירות ומושכר לכמה דיירים, חלקם נראים חרדים. אחד מהם קצין בצבא. אתמול הוא דרך נשק מול נאצר, ונעצר. נאצר הורחק מהשכונה לשבועיים, ואוהל המחאה של משפחתו נלקח על-ידי המשטרה. לכן באנו לשם היום, כדי לבנות אותו מחדש.
אני קצת שמחה שנאצר הורחק. מן הוידאו זה נראה שחייו בסכנה.
פגשתי את נאצר לראשונה בקיץ. עיניים שחורות וזקן עצום. אמר שהוא מוכן למות, רק לא לעזוב את ביתו. זה היה לפני הפינוי. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, והוא צחק.
היום ראיתי גרפיטי על שער ביתו, בערבית: עצים מתים בעמידה.
לנאצר עברית של ביאליק. טכנאי מכונות צילום. הוא נולד בבית הזה, שבו משפחתו מתגוררת מזה חמישים ושלוש שנה. באוגוסט נזרק לרחוב, ומאז הוא שם. מאז באו ימות הקרה, אש בוערת בחבית באוהל המחאה.
גם רוני בא היום לשייח' ג'ראח. הוא סיפר לעזרא, שפגש אתמול חבר, שאביו גר בשכונה הזו לפני קום המדינה. עזרא אמר, יאללה שיחזור. ושהערבים יחזרו לטלביה ובקעה. רוני אמר, אני מבקעה. עזרא אמר כן, שהזקנים בבקעה וטלביה יתחילו לחשוש, כמו שהאנשים כאן חוששים. רוני אמר, אמא שלי עדיין שם.
וכל הזמן בין הרגליים, שרה בת השלוש מתרוצצת וצועקת. רצה לכביש ושואגת. הולכת ושואגת. אמא שלה מנסה להגיש לה כפית לפה, שרה מצביעה על אחותה הגדולה, שמקבלת במקומה את הכפית. קורעת אותי מצחוק. אז מחלקים קרטיבים. אח של שרה, או אולי לא, מחמם את הקרטיב מעל החבית הבוערת. איזה גאון. מחר יירד שלג אולי.
שרה שוב רצה לכביש, ואני רודפת אחריה. אנחנו מגיעות לכרם זיתים והיא מתעקשת לעבור את הגדר. יש שם נדנדה על העץ, אני מנדנדת אותה ושרה, שיר ישן שלמדתי בטבעון, ביסודי, עם המורה פרידה, יהודיה מחאלב: "מאשי מאשי מאשי, עלא מדרסתי מאשי, פי סעה סיתה בצחא, ובנהד מן פראשי. מש זיי אל כסלאנין, בפרשהם מרמיין, תצאחהם מש ראדיין, וקמוהם מן פראשי, מאשי מאשי מאשי..."
שרה צוחקת, מטה את ראשה לאחור. כמה שאני מתגעגעת לאחיינים שלי. אני מרכיבה אותה על הכתפיים ומחזירה אותה לאוהל המחאה.
נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'.

