מוקדש לבן יגר ולעידן מאיר.
אחד העקרונות של תיאטרון המדוכאים (Theatre of the Oppressed) הוא שאינו מקבל את המציאות ואת התיאטרון כפי שהם. תיאטרון המדוכאים מאתגר הן את הנחות היסוד של התיאטרון המקובל והממוסד והן את המציאות המשתקפת בתיאטרון זה, מציאות בה יחסי כוחות ודיכוי שקופים, מציאות עליה אנו נוהגים לומר מהר מדי: "ככה זה, אין מה לעשות". בתיאטרון שלנו אנו מתרגלים את הפרת הכללים שאיננו מקבלים, בכדי לייצר מציאות אחרת בה אין הפרדה בין קהל לבמה, בין בדיון למציאות, בין שחקנים ל"לא-שחקנים", בין שופא לעיזבת שופא, בין ישראלים ופלסטינים, בין "שטח צבאי סגור" ל"שטח יצירתי פתוח", ועוד ועוד...
בקבוצת התיאטרון של טול-כארם / תל-אביב, די מתנגדים להפרדה באופן כללי ומנסים לגלם את ההתנגדות הזו בכל מיני דרכים יצירתיות ולא-אלימות. בשבת האחרונה נפלה לידינו עוד הזדמנות לבחון את מסוגלותינו - לא רק לדמיין את עצמנו בנעלי ה"אחר", אלא - ממש להיות, לחיות ולחוות את המציאות של ה"אחר". אולם המפגש עם המציאות מחייב אותנו תמיד להכנה מוקדמת, כלומר- לחזרות. התיאטרון הוא רק החזרה לקראת שינוי המציאות. שבוע קודם, התכנסנו בטירה בשופא, חמישה שחקנים ושחקניות מכל צד, ישראלים ופלסטינים והחלטנו לעבד שתי סצנות שכבר הצגנו בסיור שערכנו באנגליה בספטמבר האחרון. שתי הסצנות התבססו על ספורים אישיים של חברי וחברות התנועה ובמרכזם האופנים השונים בהם הכיבוש מדכא אותנו.
"תיאטרון הוא סוג של ידע", אמר אוגוסטו בואל (Augusto Boal) הברזילאי, מייסד תיאטרון המדוכאים, והתכוון לכך שעיקר כוחו של התיאטרון הוא בדרכים השונות שבאמצעותן הוא מעביר ידע. בתיאטרון, הידע משתמע מתוך אמצעי הייצוג האמנותיים והאסתטיים: יחסים בין דמויות, דימויים חזותיים, תלבושות, תפאורה, תאורה, רגשות וכן, גם טקסט. חלק מהידע עובר גם בטשטוש הגבולות שבין התיאטרון והמציאות. לדוגמא, אסף ומחמוד משחקים חיילים, ואז מגיעים חיילים אמיתיים לחסימה, ריקי משחקת מתנחלת הריונית ומאחורי גבה מציצים הבתים החדשים, ההולכים ונבנים, בשכונה החדשה לזוגות צעירים בהתנחלות אבני חפץ. יעל, מוחמד, דורי ואברהים משחקים פאלאחים שמקבלים צו הריסה לביתם ובזמן שהם מגלים את צו ההריסה, מגיע נהג מונית משופא, מדומם את המנוע, יורד אל השביל עליו אנחנו מופיעים ומספר שהשבוע קיבל צו הריסה כזה על דלת ביתו. כל זה מתנהל בתיווכה המושלם כתמיד של רימא שמתרגמת את כל מה שניתן לתרגום מילולי. וגם את מה שלא. כשלא ניתן לתרגם מילולית, רימא עושה זאת באמצעות שפת הגוף העשירה שלה. מתרגמת אקספרסיוניסטית, כשכלים כל הקיצין, דמעותיה מעבירות את מה שלא ניתן לתרגום.
בשבת היה לנו חשוב שהאורחים/ות שלנו, הישראלים והפלסטינים, ירכשו יחד איתנו את כלי התיאטרון, בהם אנו עושים שימוש הן לדיאלוג ולהבנת ה"אחר", והן ככלי נשק לא-אלים להתנגדות לכיבוש ולדיכוי. התכנסנו בטירה לסדנה משותפת, והפעם התמזל מזלנו וזכינו לחיזוק של כעשרים נשים ישראליות ופלסטיניות שהתקבצו בטירה לפרויקט משותף משלהן, בהנהגתה של נטע חזן מתאמת קבוצת ירושלים-אל קודס של לוחמים לשלום. חיזוק נשי אינו דבר של מה בכך, ומיד אחזנו בשתי ידיים – תרתי משמע – בעוצמה הנשית שעמדה מולנו, וצירפנו אותה למעגל.
התכנון המקורי שלנו היה לרדת לאחר הסדנה בצעדה רועשת, מהכפר לחסימה התחתונה של שופא. ברגע האחרון – מסיבות שלא זה המקום לפרטן - החלטנו לרדת ברכבים פרטיים הישר לחסימה. הצבא, שהבחין בנו מאוחר מדי, הגיע מאוחר מדי, לאחר שהתמקמנו כבר על טריבונת העפר ועל קוביות הבטון. אין, אין על טקטיקות צבאיות נושנות של "שינוי התכנית המקורית ברגע האחרון ובלבול האויב". כשהסיור החמוש והממוגן מכף רגל ועד ראש הגיע, כבר היינו עמוק בתוך החמום. אחרי הסדנה בטירה, הקהל שלנו קיבל כמובן מאליו את העיקרון שבתיאטרון פורום אין צופים (Spectators) אלא רק צופים-שחקנים (Spect-Actors) וכולנו הפכנו מיד לשחקנים. באמצעות חימום גופני וקולי ואולי אפילו קצת טיפשי: עם יד אחת עשינו עיגול באוויר, עם היד השנייה משולש, צעקנו "כן", "לא", "שחור", "לבן", צחקנו, התבלבלנו והפכנו לקצת יותר אנושיים ומטופשים. וכל זאת, אל מול עיני החיילים. אחרי החימום הפנינו את תשומת לב הצופים-שחקנים (התרגלתם כבר לעובדה שאין אצלנו "צופים"?...), אל שני חלקי הכפר שופא המנותקים בחסימת העפר עליה ישבנו. אך בעיקר אל ההשלכות של החסימה הזו: מעקף של למעלה מעשרים קילומטרים בכדי לבקר בני משפחה, לעשות קניות, ללמוד באוניברסיטה או לקבל טיפול רפואי בבית חולים. בנוסף, הפנינו את תשומת לבם אל התפאורה – הגלויה אך גם זו הסמויה: המצלמה הצבאית המוצבת דרך קבע על עמוד תאורה, מעל החסימה, ומתעדת למעשה את כל מה שקורה ב"פריים" שלה: "עכשיו אנחנו ב'פריים' שלה, אז למרות שהיא מתעדת הכל, תצלמו גם אתם בבקשה", ניסיתי להצחיק את הקהל, "שיהיו לנו כמה זוויות צילום". ניסינו כולנו לדמיין את החיילים והחיילות שצופים בנו עכשיו על גבי מסך באיזה חדר מבצעים, ואני חשבתי לעצמי שהעובדה שיש לנו יותר קהל ממה שנדמה לנו, היא בסך הכל די מעודדת.
הצגנו בפני הקהל את שתי הסצנות, ואז הגיע זמנו של הקהל להיכנס לנעלינו, להחליף את הדמויות הנמצאות תחת דיכוי, ולבחון בפעולה מה ניתן ומה לא ניתן לעשות במצבן. תחילה החליפה צופה-שחקנית מהקהל את הפלאחים שקבלו צו הריסה וביקשה לצור דמוי קבוצתי של התאגדות לכדי מאבק משותף. צופה אחרת ראתה בעיני רוחה דימוי אחר של מאבק משותף, ועלתה לבמה לעצב את הדימוי שלה. שני הדימויים השונים עוררו את הקהל לדיון על מהי התאגדות למאבק משותף, אילו תנאים צריכים להתקיים בכדי שיצליח, מהם המכשולים העומדים בדרכנו ועוד ועוד שאלות חשובות ורלבנטיות.
אחרי העיבוד המשותף, הצגנו את הסצנה השנייה שבמרכזה עומדות שתי דמויות של ישראלים - חבר וחברה בלוחמים לשלום. הפעילה הישראלית מארגנת הפגנה מול עיני הצופים, וברגע שמתחילה ההפגנה, מגיחים מ"שום מקום" הוריה, המתנגדים לפעילותה. בסצנה היא "נקרעת" בין חבריה וחברותיה מהתנועה, לבין הוריה. הסצנה מהדהדת את כל הטיעונים ה"מקובלים" בזרם המרכזי של שני הצדדים, כל אותם טיעונים והאשמות עמם אנו מתמודדים בחברות שלנו. הדילמה בסצנה, מבוססת על ספור אישי שהביאה חברה בתנועה, והקהל מתבקש לשים עצמו בנעליה ולחפש בפעולה פתרונות לסיטואציה. החלק השני של הסצנה, מבוסס גם הוא על ספור של אחד מאיתנו. במהלך פעילות שארגן, פגש במפקדו-חברו מהשירות הסדיר. רגע המפגש, עם חבר יקר, שעתה עומד מולו כקצין האחראי על דיכוי ההפגנה וכנציג הכיבוש, היווה עבורו גם רגע של מפגש עם עברו, עם חלק מעצמו. הוא נאלץ להכריע כיצד לפעול באותו רגע: להתעלם? להתנכר? להתעמת? ומעבר לדילמה המוסרית עמה התמודד, הוא חש גם כאב ואובדן, שכן היה עליו להתנכר לחלק מעצמו, לחלק ממנו שאליו אולי חש גם שייכות ואהבה.
שוב פתחנו את הבמה ל"התערבות" מהקהל. צופה-שחקן ישראלי החליף את אסף שגילם את דמותו של הפעיל הישראלי. הוא ביטא אמפטיה רבה כלפי חברו הקצין, וניסה בדרכים שונות להגיע אליו, לשכנע אותו לשנות את דרכיו. אישה פלסטינית שהחליפה את דמות הישראלי, הגיעה מהר לעימות ישיר עם החבר הקצין. הניכור וחוסר ההזדהות הראשוניים שלה עם החבר הקצין, "עזרו לה" לתפקד בסיטואציה. כך אנו מתבוננים אלה באלה, תוך כדי פעולה, כך אנו לומדים לראות, להקשיב, להבין, להזדהות, וגם לכונן בריתות אקטיביסטיות ולהיאבק ביחד.
קראנו לפעילות שלנו בשבת "תיאטרון משנה מציאות". גם אם הכותרת היתה קצת גדולה על האירוע שקיימנו, אנחנו יכולים לפחות לומר שעשינו תיאטרון שמתמודד עם המציאות. ואולי, מתישהו, הוא גם יצליח לשנות אותה.
נכתב על ידי חן אלון מקבוצת תל אביב - טול כרם, התמונות צולמו על ידי עדי הגין.
