הסיפור של ברלנטי עזאם

בשנת 2005 נכנסה סטודנטית צעירה בשם ברלנטי מעזה לגדה דרך ישראל, לצורך לימודים באוניברסיטה שבגדה.

לצורך המעבר נדרש ממנה אישור מעבר זמני (ארבעה ימים) כדי להשלים את המעבר מן הרצועה לתוך הגדה, דרך שטח ישראל. כך היה נהוג בשנים ההן.

במשך ארבע שנים למדה ברלנטי תרגום ומנהל עסקים, כאשר אחת לשנה נהגו הוריה להגיע ולבקרה בגדה, בחגים, כאשר ניתנו לנוצרים אשרות מעבר ספורות בין עזה לגדה. זמן יקר, ונדיר.
ברלנטי היא בת 21, שיערה חום וארוך, והשנה הזו היא שנת לימודיה האחרונה, נותר לה עוד סמסטר אחד להשלים לקבלת התואר.

לפני כשבועיים היא נעצרה, במחסום המחבר בין בית לחם לרמאללה. החיילים שבדקו אותה מצאו שאין לה אישור שהייה בגדה. מדובר באישורים שהמפקד הצבאי החליט להנפיק החל משנת 2007, שחוקיותם מוטלת בספק ואשר מחייבים את מי שנמצא בגדה וכתובתו על פי מרשם האוכלוסין היא בעזה, להיות מצוייד במסמך המאשר זאת.

זו השתלשלות האירועים במהלך השעות מאז נעצרה ברלנטי במחסום:

בשעה  18:00 נודע לאנשי עמותת גישה שברלנטי נעצרה במחסום.
בסביבות השעה 21:00, לאחר שאנשי עמותת גישה קיבלו התחייבות מפורשת מסגן נעה שפריר, ממשרדו של היועץ המשפטי למפקד הצבאי, כי בבוקר יוכלו להיפגש עם ברלנטי כדי שתוכל להתייעץ עם עו"ד על אפשרות הגשת עתירה, הגיעו מספר חיילות למחסום קונייטר בו היתה ברלנטי מוחזקת כבר מעל לשלש שעות.
היא הוכנסה לחדר ריק ונערך עליה חיפוש.
אחר כך נדרשה לחתום על מסמך בעברית בו נאמר שהיא מאשרת שלא פגעו בה או בכבודה.
על אף שלא רצתה לחתום כיוון שלא הבינה את הכתוב במסמך, הבהירו לה שאין לה כל ברירה.
היא הועלתה על ג'יפ, עיניה כוסו בפלנלית וידיה נאזקו.
(ברלנטי נעצרה כי לא היה לה אישור שהיה. לא כי היוותה סיכון כלשהו, לא כי היה לגביה רישום פלילי או אחר, היא גם לא התנגדה למעצר.
ובכל זאת)
היא הועלתה על ג'יפ,
עיניה כוסו בפלנלית
וידיה נאזקו.


הנסיעה החלה כאשר היא אינה יודעת להיכן היא נוסעת.
לאחר כשעה של נסיעה, ברלנטי ביקשה להשתמש בשירותים. לאחר ויכוחים איפשרו לה להשתמש בשירותים. הפלנלית הוסרה מעיניה רק בתוך השירותים עצמם. עד כדי כך היתה מסוכנת.
במקום לא ידוע נעצר הג'יפ, כיסוי העיניים הוסר והיא ראתה מולה שוטר וניידת משטרה. בשלב זה נלקח ממנה הארנק שלה וכן שרשרת עם צלב והיא הועברה למכונית לליווי עצירים מתוכה לא יכלה לראות דבר, וודאי לא להיכן היא נוסעת.
בשעה 22:30 בערך, אחרי נסיעת לילה חשוכה ונעדרת כל תחושת דרך של כשעה וחצי, נאמר לברלנטי לראשונה שהיא מועברת לעזה.
במחסום ארז, בשעות הלילה היא הוצאה מן הרכב, קיבלה הוראה לעבור דרך המחסום, בדרך חשוכה, עד שהגיעה לצידו הפלסטיני של מחסום ארז.

מה חושבת על המקרה הזה סגן שפריר? האם היא חושבת עליו? מה חושבות על כך החיילות שאזקו וכיסו את עיניה של ברלנטי? מה חשבה לעצמה החיילת שהסירה את הכיסוי רק כשברלנטי נמצאה בתוך חדר השירותים? ומה חשבה החיילת האחרונה אותה פגשה ברלנטי שנשלפה בחטף מחייה, כאשר הועברה בכפייה דרך מחסום ארז? האם חשה צער קל שבקלים למראה הצעירה הפוסעת במורד הדרך החשוכה? האם לרגע אחד עברה בראשו של מי מהם מחשבה, כל מחשבה שהיא, על המעשה הזה, לו הם שותפים? 
 
ניטשה, בספרו "אנושי, אנושי מדי", כתב ש"מי שמביט יותר מדי זמן בתהום, התהום מביטה בו חזרה".
ברלנטי מחכה לדיון בעתירה שהגישה בשמה עמותת גישה, לחזור ולסיים את לימודיה. ארצות הברית  ואירלנד מגנות את המקרה ודרשו לחקור את הקלות בה סטודנטית נאזקת, מכוסת עיניים ומגורשת מחייה. ברלנטי אינה ילדה של עובדים זרים ולכן הסיכוי שאנשים יצאו נגד גירושה לרחובות הוא קטן, קטן מדי.
זו תהום שמצטלמת פחות מדי טוב.
אבל
זאת אפילו לא התהום של ברלנטי.
זאת התהום שלנו.

פגישה עם אנדרי אזולאי

לפני מספר חודשים זכתה תנועת לוחמים לשלום בפרס היוקרתי של קרן אנה לינד, על פועלה.

לפני כשבועיים הגיע לביקור בארץ נשיא הקרן, על מנת להשתתף בכינוס כלשהו וביקש לפגוש אותנו במהלך ביקורו. נשיא הקרן הוא מר אנדרי אזולאי, יועץ בכיר למלך מרוקו ואישיות מפורסמת בזכות עצמה.

הפגישה נקבעה לשעות לפני הצהריים ואני נסעתי למעבר שועפאט כדי לאסוף את בסאם עראמין שהיה אמור להשתתף עמנו בפגישה. בסאם היה בדרכו לשדה התעופה, לטיסה לספרד, כך שמטבע הדברים היתה עימו עמו מזוודה. וכך אני ובסאם והמזוודה נוסעים לפגוש את מר אזולאי.

נאמר לנו שהפגישה היא בירושלים ברחוב שז"ר 1, ולמרות שאני יליד העיר, לא הכרתי את הכתובת. בדקנו במפה - בנייני האומה.

כשהגענו למקום ראינו שהוא מוקף בחיילים שוטרים ואנשי שב"כ ואז הסבירו לנו שיש במקום כינוס ולכן נצטרך לחנות רחוק וללכת ברגל.

נסענו מסביב והגענו לכניסה לחנייה ושם עמדו שני חיילי מג"ב משועממים. "לאן?", "לפגוש את מר אזולאי", "אתם מוזמנים?", "כן", "אז תחנו למעלה".

התקרבנו עם הרכב לבניין ושם חיכו שלשה בחורים עם אוזניות מסולסלות. השאלות חזרו וגם התשובות והם הפנו אותנו למקום החנייה.

משם אני ובסאם והמזוודה הולכים ברגל לכיוון הכניסה לפגוש חבר נוסף בתנועה. בדרך עוד כמה קציני משטרה, שאלנו איך מגיעים לכניסה והם הפנו אותנו. ופתאום תפסתי את עצמי, אני ופלסטיני והמזוודה עברנו את כל הדרך לכניסה ללא שום בדיקת תעודות או ציוד.

בכניסה לבנין חיכתה לנו המזכירה של המארח, שמנו היה אצל השומרים, חיפשו לנו קלות בתיקים ונכנסנו. כל כך כיף היה שהרגשתי שווה לבסאם, הוא לא עבר בידוק שונה ממני, לא לקחו אותו לפינה. כך צריך להיות.

מימין לשמאל: רוני סגולי, אורי יסעור, אנדרי אזולאי, בסאם עראמין ומזכירתו של מר אזולאי, פאני דורביל.

אך מה שחשוב הוא הפגישה עצמה. מר אזולאי אותו פגשנו פעם ראשונה הוא אישיות מרשימה, ישבנו בפינת הלובי, תשומת הלב שלו הופרעה כל הזמן כשניגשו אליו אנשים לברך אותו או לדבר איתו. אך הוא הקפיד לדבר איתנו ולהקשיב.

סיפרנו על התנועה, על הקשיים ועל הנחישות שלנו. בסאם ספר לו את סיפורו האישי, הסיפור של עביר שנהרגה מכדור גומי שנורה מנשקו של חייל ישראלי. ואני סיפרתי למר אזולאי על כך שאנחנו הישראלים פעילים כיוון שאנחנו מרגישים כישראלים פטריוטים, ועושים זאת למען ארצנו ומדינתנו למרות שרוב העם לא רואה את זה כמונו. מר אזולאי היה מאד נרגש, הוא אמר שגם הוא חש שעובדת היותו יהודי היא משמעותית לבחירה שלו להיות פעיל למען השלום.

במהלך השיחה בלובי ראינו אנשים מפורסמים עוברים שם והרגשנו מוזרים, שני ישראלים ופלסטיני, בבגדי יום יום. בערב כבר הבנו שהאירוע שהגענו אליו היה ועידת הנשיא המפורסמת שלנו, ובמסגרתה ביקרו במקום גם ראש הממשלה (היום יום הולדת) וטוני בלייר ומנכ"ל גוגל ומייסד ויקיפדיה ופילסופים ודיפלומטים.

מר אזולאי בזמן הראיון עם דן שילון

לאחר הפגישה קיבלנו אימייל ממזכירתו של מר אזולאי שכתבה שהוא סיפר בנאומו בועידה עלינו ועל בסאם, והזכיר אותנו שוב בעת הראיון שהיה לו עם דן שילון. לדבריה מר אזולאי גם הביע צער בראיון על כך שלא פגש בועידה פלסטינים, ולדבריו, דיון על דיאלוג אינו יכול להתרחש ללא נוכחותם.

כשאנו נפגשים עם אנשים שכמותו אנחנו מקבלים את הכח ואת התובנה שאנחנו לא החריגים כאן בארץ, הרוב הוא החריג (אני יודע שזו סתירה), המצב בו אנחנו נמצאים הוא החריג. ויש לנו הכח והנחישות להמשיך להלחם עד שנצליח לשנות.

הכותב הוא רוני סגולי, המתאם הישראלי של תנועת 'לוחמים לשלום'

היום, בזמן שהתבוננתם בגשם מבעד לחלון

תינוקת בת שנה ואמא שלה עברו הבוקר במחסום, בדרכן מעזה לירושלים.

זה מסע שאין בו שמחה, יש בו כורח:

לתינוקת יש סרטן ממאיר, כזה שמצריך התערבות קצרה ודרמטית. המחיר של הצלת חיים יהיה קטיעה של איבר חיוני מהגוף.

מעזה המרוסקת לאחר המלחמה הן עושות את המסע למרכז הרפואי היחיד בארץ שמתמחה באבחון ובטיפול בסוג הזה של סרטן.

זו תינוקת ראשונה לזוג הורים צעירים. חייהם עומדים להשתנות לחלוטין בעקבות הטיפול, אך האב לא קיבל אישור לעבור. במת"ק סברו שלצורך טיפול כזה מספיק ליווי של הורה יחיד.

בדרך, כשהן עוברות במחסום, החיילים בודקים אותן.

בפעם הקודמת שעברו, החיילים החרימו את הצעצועים שהביאו איתן.

עכשיו, הן הולכות ברגל כקילומטר, מהכניסה למעבר ועד היציאה ממנו- אמא, בת, שני סלים כבדים שיש בהם כל מה שאפשר לשאת בידיים בזמן שתלויה על המותן פעוטה בת שנה, ואישור רפואי למעבר שסודר לפרטים ע"י ביה"ח כדי למנוע תסריט מוכר של עיכוב או מניעת מעבר.

האם מוטרדת, שקטה. ממוקדת. היא חיה בעולם בו קיימת רק ודאות אחת- עליה להציל את ביתה. אם לא יתנו לה לעבור במחסום, חייה של ביתה יהיו בסכנה ממשית.

החיילים במחסום בודקים.

בודקים את האמא, את האישור, את חבילת החיתולים (שמוחרמת), הפעם- למודות נסיון- לא הביאו צעצועים,

ואת החיתול שלגופה של התינוקת. פותחים ובודקים.

הרי אף פעם אי אפשר לדעת.

הרבה דברים אפשר לומר על הכיבוש. לכאן ולכאן.

אנחנו נוהגים לראות את הכיבוש כבעייתם של הפלסטינים וכעונש קצוב בזמן של שירות החובה והמלואים של חיילי צהל, אזרחי ישראל.

עזה מוקפת גדרות ואין מעבר ממנה ואליה, הגשם שירד עליה היום החריב והציף את המעט שנותר קיים, אבל תביטו בנו, חושדים שהרוע הזדחל אל תוך חיתול של תינוקת בת שנה חולה בסרטן המצויידת באישור רפואי למעבר , ותאמרו- נפשו של מי כלואה.

מסיק משותף בכפר יתמא

"אִלּוּ זָכַר הַזַּיִת אֶת הַנּוֹטֵעַ
הָיָה הַשֶּׁמֶן דּוֹמֵעַ"

(מחמוד דרויש)

ביום שבת, 17 באוקטובר, נסענו, 16 חברים מקבוצת תל-אביב-שכם של "לוחמים לשלום" יחד עם כמה אורחים, לכפר יתמא, לא רחוק מצומת תפוח, לפעילות הראשונה של הקבוצה. נפגשנו במטע הזיתים של ח'דייר, אחד החברים בקבוצה הפלסטינית ועבדנו משך כל היום יחד עם שבעה חברים מן הצד הפלסטיני ובתגבור של שניים מילדיו של ח'דייר.

בתחילה, ציפינו שהפעילות תהיה רחבה ומיוחצנת יותר, לפחות מצידם של הפלסטינים, ושנמסוק יחד זיתים במקום רגיש שבו תהיה נוכחותנו, כישראלים, בעלת משמעות רבה יותר. דובר בהתחלה שאולי נמסוק זיתים במטעים של הכפר קַרְיוּת, הצמודים לגדר של ההתנחלות עֵלִי, מקום שבו באופן מסורתי יש התנגשויות בין הפלאחים הפלסטינים לבין המתנחלים והצבא. אלא שבגלל שהשנה, הצבא מסייע לפלסטינים להגיע למטעיהם גם במקומות הרגישים האלה (למורת רוחם של המתנחלים) הוחלט ש"נסתפק" במסיק במטע של ח'דייר. מאוחר יותר הסתבר לנו גם שהמטע הזה נמצא רק כ-200 מטר מן הגדר של ההתנחלות רחלים ושבשנים קודמות, הגיעו המתנחלים בימי המסיק וניפצו זגוגיות ומראות של מכוניות של ישראלים ופלסטינים שהגיעו למטע.

לאחר שתלינו דגלים של "לוחמים לשלום" מול הכביש הראשי הסמוך למטע ושמענו מח'דייר כמה מלים על זיתים, על שמן זית ועל הייחוד של השמן הפלסטיני בעולם, התחלנו לעבוד על העצים. העבודה במטע עצמו ארכה כ-5 שעות בחום לא פשוט של 37 מעלות, אך איכשהו, לאחר שעה או שעתיים, בלהט העבודה המשותפת, החום הפסיק לשחק תפקיד והפסיק בדרך פלא להיות מורגש. אין ספק שהכיף והסיפוק של תרומתנו במקום, הדיאלוג המשוחרר עם הפלסטינים ותחושת השותפות שנוצרה בין כולם, העבירו את הזמן בנעימים וסייעו בהפגת תחושת החום הבלתי-נסבל. טבעו של דו-שיח כזה, תוך פעילות משותפת, כשכולם עומדים על סולמות ומתנדנדים על ענפי העצים, הוא קרוב ומחוייך יותר, וכך נתאפשרה לכולנו היכרות חברית ומעמיקה יותר, דבר שהוא איננו פשוט ומובן מאליו במפגשים השגרתיים והפורמליים יותר בין הקבוצות. בכך, בלי ספק, הרווחנו וכולם יצאו מרוצים ושמחים.

באמצע היום, זכינו לארוחת צהריים מדהימה, בצל עצי הזית, שבה פינקו אותנו מארחינו ב"ערוסה" (מעין פיתה מלאת בשר כבש ושמן זית), בפיתות, זעתר, שמן זית מצוין וזיתים. לאחר הארוחה הוכתרה שחר מהקבוצה בתואר מוסקת הזיתים המצטיינת לשנת 2009 וקיבלה כאות הוקרה את כל שלל הקרמבו שלא הספקנו לאכול.

לכל אורך היום, עברו לידינו מפעם לפעם רכבים של הצבא שהגניבו מבט מן הכביש על הפעולה המשותפת שלנו וראו את הדגל של "לוחמים לשלום" שהתנוסס בגאווה כבר מתחילת הפעולה לצד הכביש שעליו נסעו. בכל פעם שרכב של הצבא עבר לידינו, בילאל, המתאם הפלסטיני, רץ אלי ושאל אותי מה אני חושב שעובר לחיילים בראש כשהם רואים אותנו. "הם בטח חושבים שאתם משוגעים, הא?"... כיף במיוחד היה לשמוע את תגובתם של רכבים פלסטיניים מן הכפרים באזור שעברו סמוך למטע במהלך היום וצפרו לנו צפירות הזדהות. גם אם לא סייענו באופן אקטיבי לחברינו הפלסטינים להתמודד עם המתנחלים או הצבא, ברור לנו שנוכחותנו במקום הייתה מורגשת וכולם ראו ש"לוחמים לשלום" היו במקום והם לכל הפחות מודעים לשם התנועה ולעצם הפעילות המשותפת המתנהלת מתחת לאפם.

את יום העבודה המשותף שלנו סיימנו בביקור משותף וקצר בבית הבד בכפר קבלאן הסמוך ליתמא וראינו את התהליך שהזיתים שמסקנו בזיעה משותפת, עתידים לעבור יום או יומיים לאחר מכן. יצא לנו גם לטעום את טעמו של שמן הזית המעולה שייוצר במקום רק רגע לפני כן, אך יותר מכך יצא לנו לטעום את טעמו המתוק של מפגש בלתי-אמצעי וראשון מסוגו של תושבים פלסטינים מקבלאן עם ישראלים שמגיעים לכפרם בפעם הראשונה שלא על מדים ולא חמושים. ילדים קטנים רצו מסביבנו עם עיניים בורקות מסקרנות ולא יכולנו שלא לשמוע את ההתלחששויות שמילאו את האוויר בכל מקום שהלכנו אליו.

פעם נוספת הוכחנו, הישראלים והפלסטינים, לעצמנו שאפשר (ורצוי) גם אחרת וכי יש אלטרנטיבה לאלימות, לאיבה ההדדית ולמעגל השנאה והכוח המזין את עצמו עד לזרא. ומה יכול להיות סמל יותר מובהק לקירוב ושיתוף פעולה אם לא הזית שהוא באופן אירוני גם סמלו של הדבר שאותו הן שוחקות במלחמותיהן כל העת – השלום.

חזרנו הביתה לתל אביב מלוכלכים ומיוזעים אך אופטימיים מעט יותר ושלמים עם דרכנו ומרוצים מן ההישג היפה שהישגנו ביום הזה – הן במסיק עצמו והן בביסוסה של האלטרנטיבה הבלתי-אלימה והאנושית לסכסוך הדמים הזה שנקרא החיים שלנו כאן.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', קבוצת תל אביב - שכם .

סגר אקדמי על עזה

ישראל מונעת מסטודנטים המתגוררים בעזה לצאת ללמוד בחו"ל, אלא בתנאים מגבילים ביותר. למה?

 ההסבר של המנהל האזרחי מטעם מדינת ישראל הוא:

"מדיניות יציאת מלגאים מעזה נגזרת ומותאמת למדיניות הכוללת של ישראל ביחס לרצועת עזה, כפי שנקבעה בהחלטת הקבינט ואושרה על-ידי ממשלת ישראל בעקבות השתלטותו האלימה של ארגון החמאס על הרצועה, ומתוך רצון למנוע התחזקות החמאס הן מבחינה צבאית והן כממשל של ארגון טרור הפועל נגד אזרחים והמחזיק בחייל צה"ל במעמד חטוף".

זו אינה מדיניות מושכלת. זו אינה מדיניות רציונלית או מוכוונת מטרה. אין הסבר מדוע למנוע מסטודנטים לצאת ללימודיהם. גם לא צריך להיות הסבר. ואין הסבר מדוע גלעד שליט מוזכר בהקשר זה. האם הסטודנטים הפלסטינים בעזה אחראים על מצבו? האם עליהם לשלם על כליאתו? בישראל נפתחה שנת הלימודים כסדרה. אף אחד אינו חושב שהסטודנטים הישראלים אחראים על מצבם של הכלואים הפלסטינים בישראל, או על כל עוולה אחרת, חברתית או מדינית.

כיוון שזו אינה מדיניות. זו פשוט ענישה.

אין ספק שישראל יכולה לעשות זאת. אחרי הכל, אנחנו מחזיקים במעברים, בסחורות,  מחזיקים בשמיים, במים, במרשם האוכלוסין, באישורי הכניסה לעזה, ובמעברים בין עזה לגדה ואפילו במערכת המיסוי בעזה.

הבחירה להקשות על צעדיהם של הסטודנטים היא שרירות לב ממדרגה ראשונה, והיא נעשית פשוט כי אנחנו יכולים.

כי הפלסטינים לא מעניינים את ממשלת ישראל. איכות חייהם ודאי וודאי שלא מעניינת את ממשלת ישראל, גם לא את הרחוב הישראלי.

מעט מאד דברים מעניינים את הרחוב הישראלי, למען האמת.

הוא מעדיף לאטום את אזניו בשתי אצבעות תוך שהוא מזמזם לעצמו בלהט צדקני, הנה, נתנו להם את עזה, ותראו מה הם עשו עם זה.

לא נתנו להם כלום. כלום ממה שבאמת נחשב. למשל החירות לנוע, החירות לצמיחה כלכלית, החירות לבנות עבור עצמם עתיד.

או אולי אנחנו מאמינים שעדיף שלא יהיה להם עתיד?

אולי.

אבל אז צריך לזכור דבר אחד היטב. את הדבר היחיד שאנחנו מעדיפים לשכוח:

שהעתיד שלהם הוא גם העתיד שלנו.

אין לנו עתיד אחר.

מכתב שנשלח על ידי עו"ד מיכאל ספרד לחברי 'לוחמים לשלום'

המכתב נשלח לאחר הדיון שנערך בביהמ"ש העליון בעתירה שהוגשה ע"י עמותת "יש דין" ומשפחת עראמין:

הנוכחות של חברי לוחמים לשלום הייתה מרשימה ולהערכתי השפיעה רבות על הרכב השופטות.

העובדה שרבים כל כך מכם המתינו זמן כה רב, התמיכה המרשימה והמכובדת בבסאם ובסלווה, הציפייה של קהל כה גדול – עשו את שלהם והשגנו את מה שניתן היה להשיג בשלב הזה (בניגוד לרושם העולה מתיאורים מסויימים של הדיון המסתובבים ברשת).

אני רוצה להודות לכולכם. קשה להעריך מה היה אילו לא הגעתם אבל אני יכול בהחלט לומר שהנוכחות שלכם מאחורי גבי העניקה לי דקות ארוכות של סובלנות מצד השופטות ותרמה רבות להתייחסות הרצינית שלהן.

אינני יודע כיצד הפרשה הזו תסתיים, אבל קשה היה ביום שלישי שעבר שלא לחוש שגם לתהליך יש משמעות.

וכמו שאמרתי לבסאם ולסלווה בסוף הדיון: שני שוטרי מג"ב קיבלו באותו ערב טלפון ובו נאמר להם ש"זה עוד לא נגמר". והם מן הסתם הרימו טלפון לחבריהם ליחידה והדבר נפוץ, וגם לכך יש חשיבות רבה.

שוב תודה לכולכם.

מיכאל

הגילוי

15 שנים עברו מאז שודר הקטע הזה, שנראה גם היום רלוונטי להחריד. תורידו את הקטע על כך שרבין (-נרצח) והממשלה מנסים לעשות עם זה משהו (-כלום), ותקבלו תמונת ראי מדוייקת של ההתנהלות של הציבוריות הישראלית באוקטובר 2009.
כי הרי,

"חייבים להמשיך לחיות את החיים הרגילים, הקטנים. אסור לתת לדברים האלה להשפיע".
דו"ח גולדסטון? עדויות החיילים?
פלסטינים? כיבוש?
לא, לא. אסור לתת לדברים האלה להשפיע.