יום שלישי, 24 ביולי 2012

כבר 45 שנה




דברים שנשא אבנר וישניצר, פעיל התנועה, באירוע לציון 45 שנים לכיבוש שהתקיים בכפר וואדי רחאל. האירוע התקיים ב-16.6.12 בשיתוף הוועדה העממית של הכפר אל מעסרה ופעילים ישראלים ופלסטינים של 'לוחמים לשלום'



" אני בא לכאן היום כישראלי הרוצה להתגאות בארצו, רוצה ולא יכול. אני רוצה להתגאות בדמוקרטיה הישראלית אבל מזה 45 שנה אנו הישראלים בוחרים שוב ושוב, באופן דמוקרטי ועצמאי, לההמשיך ולשלול את העצמאות ואת החירויות הדמוקרטיות של בני עם אחר.


אני רוצה להתגאות בחוקיה של מדינת ישראל ובמערכת המשפט שלה, רוצה ולא יכול. חוקיה של מדינת ישראל חלים כאן רק על מתנחלים ואילו הפלסטינים כפופים למערכת חוק אחרת. כאן, בחצר האחורית של מדינת ישראל שולט החוק הצבאי והמפרים אותו נשפטים, אם הם זוכים למשפט, בבתי דין צבאיים.


אני רוצה להתגאות בפיתוח התשתיות, בחקלאות, בבנייה, רוצה ולא יכול. כאן, מעבר לקו הירוק נבנים כבישים ובתים ותשתיות רק עבור יהודים. הנתינים הפלסטינים אינם שותפים לתהליכי התכנון, אינם יושבים בוועדות הרלבנטיות, אינם יכולים לקבל אישורי בנייה. אדמותיהם מופקעות, תנועתם מוגבלת. ישראל מדברת עם נתיניה הפלסטינים בפקודות, בצווים, ובדחפורים והם אינם מורשים לענות.


אני רוצה להתגאות בטכנולוגיה המתקדמת של ארצי, רוצה ולא יכול. מיטב המוחות בישראל עוסקים בתכנון גלאים, מערכות בידוק ואיכון ואיתור, שערים, מחסומים, גדרות חכמות כלובים, כלובים כלובים, וגדודים של חיילים שהיו לסוהרים מבטיחים שהנתינים לא יתקוממו, שלא ידרשו את חירותם.






אני רוצה להתגאות בתאטראות, במערכת החינוך, במערכת האקדמית, רוצה ולא יכול. כולם מגוייסים עתה להלבנת הכיבוש, לקישוטו, להעלמתו מעין. היכלות התרבות והקמפוסים הירוקים יסתירו את הגדרות והמחסומים, יסיחו הדעת מן הנתינים חסרי הזכויות ויטשטשו את העובדה הבסיסית שכל עוד נמשך הכיבוש מדינת ישראל אינה באמת מדינה דמוקרטית.


אני בא לכאן היום כישראלי כי אני חושב שהכיבוש הורס לא רק את החברה הפלסטינית, אלא גם את זו הישראלית. אני בא לכאן כי אני לא מוכן לוותר במאבק הזה על פניה של ארצי. אנחנו מעטים היום ועייפים, אובדי עצות אל מול החומות, והגדרות והדחפורים. אבל אנחנו מאמינים ומתעקשים להאמין, אנחנו נאחזים באמונתנו שבני אדם נולדו שווים וחופשיים, ואנחנו נחושים לפעול יחד, ישראלים ופלסטינים על מנת להבטיח חירות וביטחון. אנחנו כאן כי אנחנו יודעים שאם לא נביא את הכיבוש אל סופו, הוא יביא אותנו אל סופנו.


אני בא לכאן היום כישראלי שרוצה להתגאות בארצו ומאמין שיום אחד אוכל."





יום שני, 11 ביוני 2012


בונים אהל–שלום בחירבת אל טאוויל

 בשבת בבקר נסענו לחירבת אל טאוויל, בנפת בית לחם, כשעה מתל אביב בואכה בקעת הירדן. זהו כפר שכל המבנים שלו – לרוב אהלים וצריפים- מועדים להריסה על פי צו.
היה זה המפגש השלישי שלנו, לאחר ביקורי היכרות בהם ביררנו את צרכי המקום ובעיות הקיום שלו ושל תושביו. חיפשנו את הדרך לתמוך בהם ולעזור במאבק בכיבוש.

נפלה החלטה להקים אהל במקום פתוח, מול המסגד של הכפר - מבנה בטון צנוע מימדים ומראה. היתה זו החלטה אמיצה שגרמה בתחילה לספקות בקרב אנשי הכפר, שחששו מתגובת הצבא הישראלי והמנהל. שמא תהיה פעולה כזו פרובוקציה  שתחריף את המצב הרע בלאו הכי.

אנחנו אמנם חשבנו על אפשרות שהצבא יגיע כתגובה, אבל בהיותנו תנועה שהולכת בדרכים לא אלימות, ידענו שאם   יגיעו בעת שנהיה שם – לא נתעמת איתם.  נביע את דברינו ונלך משם.

התחלקנו לשתי קבוצות  מגדריות: באיזור הכפרי בכלל, ובחירבת אל טאוויל גם כן, גברים ונשים לא חוברים לפעילות משותפת. לכן, בשעה שהגברים הקימו את האוהל, אנחנו ,עם הנשים והילדים, ציירנו על בדים כדי לתלות אח"כ על יריעות האהל.

היתה זו שעה נעימה עם נשות הכפר, בביתן שבמעלה הגבעה. שמחנו לערב אותן בעשייה. בחיי היום יום הן אינן מעורבות בפעילויות מחוץ לבית, מלבד משימות החיים כמו רעיית הצאן, עיבוד אדמות וכד'. לא כך בכל הקשור לפוליטיקה.

שיחה שמחה נשמעה בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית, טבולה בפרצי צחוק ומצב רוח מצויין.

היינו שם רק נשים, נערות וילדים צעירים מאד. גם שתי נשים מחו"ל היו שם – בנות אירגון בינ"ל שלקח על עצמו להיות נוכח  בשטחים הכבושים  ולדווח על מה שרואות עיניו.

בדים לבנים נפרשו על הרצפה, וכולנו ציירנו ועיטרנו אותם בשלל   צבעי האקריליק שהבאנו איתנו. הנשים הגישו תה מרווה מרענן. הילדים היו מעורבים בעשייה- כתבו, ציירו ונהנו.

"שלום"  ו"ברוכים הבאים" נכתבו בשלוש השפות.
מאוחר יותר, כאשר האהל עמד על תילו, והבדים המצויירים נתלו על כנפותיו – מה שנתן לו את זהותו כ"אהל שלום"-  שהינו בתוכו לסכם את היום ולתכנן את המפגש הבא, בעודנו מנגבים חומוס בפיתות מצויינות, ושותים קפה.

קבוצת ת"א-שכם תמשיך לתמוך בכפריי חירבת אל טאוויל, ולענות על צרכיהם.

אנחנו נפגשים אחת לחודש, אלא אם כן המצב מכתיב אחרת. נכון לעכשיו, המטרה היא לבטל את צווי ההריסה באמצעות החוק. לשמחתנו יש ביננו עו"ד לעזרתנו.

אנחנו מקווים שהאהל ימשיך לעמוד עוד ימים רבים.

בדרכנו הביתה עצרנו לתקן עוול שהבחנו בו בנסיעה אל הכפר: על עמוד אבן היתה כתובת נאצה בגנות הפלשתינים. נותר בידינו מספיק צבע  לכסות את הכתוב.

נכתב על ידי עירית חכים.

יום רביעי, 16 במאי 2012

במקום הזה שבו אסור להביע כאב

(נכתב לרגל יום הנכבה החל ב- 15/5/2012 - לאור חקיקת חוק הנכבה בשנה החולפת, לאור הפגנות הימין הפרועות והמתלהמות מול טקס יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, ולאור האיסור שהטילה אוניברסיטת חיפה על קיום טקס יום הנכבה בתחומה)

במקום הזה
שבו אסור להביע כאב
אלא אם כן
הוא כאב מאושר
מטעם השלטונות.

במקום הזה
שבו אסור להביע כאב
כל שכן כזה
שאינו עולה בקנה אחד
עם אושר
מטעם השלטונות.

במקום הזה
שבו אוי לך אם תביע כאב
ולו רק שנחשד
שאולי מחבל
בתפארת מדינת ישראל.
 
 
 
 
 
נכתב על ידי ארז קריספין, חבר בקבוצת תל אביב - שכם של לוחמים לשלום.

יום ראשון, 29 באפריל 2012


בשם הזכרון

עינת לוי, סטודנטית לתואר שני בתכנית לחקר סכסוכים, באוניברסיטה העברית.
פעילה בפורום המשפחות השכולות.




שלוש שנים חלפו מאז הפעם הראשונה שבה שמעתי על טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי.  מדובר בטקס ישראלי-פלסטיני משותף להנצחת זכר קורבנות הסכסוך משני הצדדים, למען סיום הסכסוך.
השנה, כמו גם בשנתיים האחרונות, התחבטתי עם עצמי, האם ללכת, או עוד לא... אולי זה מוקדם מדי, אולי אני עוד לא מוכנה לחשוף את המקום הכי "קדוש" בסכסוך, או למען הדיוק לחלוק אותו עם הצד "האחר" – הפלסטינים. הבטן מתהפכת מהמחשבה ומזהירה מפני סערה רגשית קרובה, הראש גם הוא מתחבט... הרי שני העמים סובלים סבל רב מהסכסוך הזה, שני העמים גורמים עוול זה לזה, בשני העמים יש קורבנות ובשני העמים יש את אלה שרוצים בסיום הסכסוך, אז למה לא בעצם?!

רציונאל מתנגש עם רגש, בטן מול ראש, היגיון מול פחד. אבל פחד ממה? האם תקרוס האדמה תחת רגליי אם אנכח בטקס? האם תאבד אמונתי בעצמי, בעצמנו? אולי זה הפחד מלאבד את תחושת השייכות לחברה ישראלית-יהודית שהיא כמוני ואני כמותה? אולי זה הפחד מעצמי, או לפחות מאותו חלק מעצמי... מעצמנו... שאנחנו מפחדים להכיר בו. החלק שהוא לא רק קורבן של הצד השני, אלא גם זה שאחראי לעוול שנגרם לו. חלק זה אנו דוחקים ל"צל" של עצמנו, היכן שאנו לא יכולים לראות אותו, כי הוא מוסתר טוב טוב. הבעיה הגדולה היא שכל עוד חלק מעצמנו נדחק ל"צל", אנחנו איננו באמת עצמנו והווייתנו איננה שלמה.

בעברי, היה הטקס מובנה, אחיד ובלי הפתעות, ידעתי למה לצפות. זה היה ריטואל קבוע: חולצה לבנה מכופתרת כמו כולם, מדבקת יזכור בצד שמאל ישרה ומתוחה, מנחה טקס מרשים בעל קול חודר עצמות, העמידה בצפירה, תפילת "יזכור" ביללת בכי קורעת לב... שיר הרעות, חורף 73, והתקווה. אבל מעולם לא היו הפלסטינים חלק מהתמונה. היו שם מחבלים, היו חיילי צבאות ערב, היו טרוריסטים, אבל מעולם לא היו בו פשוט "פלסטינים"... בהתחלה הייתה המחשבה על נוכחות פלסטינית בטקס בלתי מתקבלת על הדעת. מה המתים היו חושבים על זה אילו נכחו בטקס הזיכרון של עצמם? האם באותה נשימה שאנו מציינים את קורבנות פיגועי הטרור לדוגמה, אנו מציינים את זכרם של אלה שרצחו אותם? כיצד זה אפשרי?

הטקס החד-צדדי במתכונתו הקבועה התאים לעברי, אז באמת היינו רק "אנחנו" בתמונה. אך היום התמונה שונה, מורכבת, מסובכת יותר ומלאה בפרטים נוספים. גם המילה "אנחנו" כבר קיבלה משמעות אחרת. היום הטקס ההוא, בריטואל הקבוע, מראה רק חצי תמונה של סכסוך, והיעדרו של החצי השני בולט כל כך, עד שהוא הופך כמעט בלתי נסבל.

טקסי זיכרון הם סיפורה של זהות, נרטיב המגולל את מעלליה. הנרטיב שמספר טקס הזיכרון החד-צדדי מסתיר את הווייתו של הצד הפלסטיני. אך בלעדיו אין אנו יכולים להיות עצמנו, כי רק בעיני הפלסטינים יכולים אנו לחשוף את החלק שדחקנו לאותו "צל". לכן, בשנים האחרונות כל עוד הפלסטינים אינן נכללים בתמונה המלאה, גם אני מרגישה חצויה, כאילו דבר מה חסר בי.

קבלת הפנים בטקס לוותה בהפגנה לא גדולה במיוחד של חובשי כיפות מצוידים בדגלי ישראל. הקריאות היו ברורות – "מוות לשמאלנים", "בוגדים החוצה". התבוננתי בדגלים המתנופפים מבין קריאותיהם וחשבתי לעצמי שהדגל הוא גם הסמל הלאומי שלי. בשבילם הוא כנראה סמל למשהו אחר לגמרי. נזכרתי בתנועת "אם תרצו" וקבוצות אחרות שעושות גם הן שימוש בדגל, תוך צמצום המשמעות שהוא מסמל למשמעות צרה במיוחד. צר לי על כך מאוד. בהתחלה לא יכולתי להתבונן בהם ישירות, אולי פחדתי לראות בעיניהם את השתקפותי, איך נראית זו בעיניהם, ואיך הם בעצמם נראים, כחלק מהחברה שאני משתייכת אליה. הסקרנות ניצחה, או אולי האומץ.. התבוננתי בהם ישירות, הם היו חדורים מוטיבציה לשמור על "טוהר" הזיכרון, כפי שהם תפסו זאת. עם זאת, מספרם היה מועט יחסית ולכן כל שהצליחו לעשות היה להזכיר לי שיש מי שחושב אחרת, מי שטקס כזה מאיים או פוגע בו.

המון אנשים הגיעו, ואפילו נראו "רגילים" למדי. למה ציפיתי?! שורות שורות של כסאות שחורים בגודל מושלם השתרכו בזו אחר זו, מתמלאות אט אט אנשים מכל המינים ומכל הסוגים. שני מסכי ענק ניצבו על הבמה העירומה והשחורה ולא היה חסר בה דבר. הייתה בה ריקנות מושלמת. שתי מנחות היו לטקס, שתיהן פעילות בארגון "לוחמים לשלום" – האחת יהודיה, השניה פלסטינית.

בשם הזיכרון נשמעה השפה הערבית, נזכרתי בפרק השמיני מהעונה השניה של "עבודה ערבית", בו צפיתי לפני כשנתיים. בסופו שרה מיה, בתו של אמג'אד עליאן את שיר הרעות, בעברית מעוטרת במבטא ערבי, כשתמונות הנכבה מתנוססות ברקע. אז, לא יכולתי לסבול זאת, בתוך שניות קמתי וניגשתי לכבות אותה. לא הייתי מוכנה למבחן הלא צפוי הזה, אבל אפקט ההפתעה הצליח לחשוף את הקושי האמיתי, שנמצא עמוק בתוכי, בתוכנו. כך נחשף לו הפער הבלתי מודע, בין מה שאנו חושבים, לבין מה שאנו מרגישים. אבל הפעם, זה לא נשמע זר או "אחר", אלא חלק אינטגרלי מהווייה שלמה. אולי השנתיים האחרונות שבהן עבדתי עם "פורום המשפחות השכולות למען שלום ופיוס" עשו את שלהן – המפגשים הרבים שהתנהלו בשתי השפות ועסקו בגרעין הקשה של הסכסוך הכינו אותי לרגע הזה.

היה קל יותר להתחבר לטקס המשותף, הוא קרא לסיום הסכסוך מעצם מהותו. לעומתו, הטקס החד-צדדי לא בדיוק מבליט את המסר הזה, בלשון המעטה. במקום זאת, יש הטוענים שהוא מבליט ומפאר את ערך הגבורה, בשם הזיכרון. הבלטת הגבורה מלמדת, כי החברה שלנו עודנה מצויה בסכסוך עיקש ולכן היא מנציחה את הקורבנות באופן כזה שיעודד את התגייסותם של בני חברה נוספים למען המשך הסכסוך. זה נשמע נורא, אבל התפיסה בסכסוך מכוונת הישרדות, אולם הנטייה הטבעית של האדם איננה להקריב עצמו או לבחור במוות על פני החיים. וכיצד תשרוד חברה המצויה בסכסוך אם חבריה לא יראו מוכנות להקרבה? לשם כך מפארים את ערך הגבורה, כערך עליון. כך, מציבה הגבורה את החללים שהקריבו עצמם בראש פירמידת המוסר החברתית.

מעבר לאיפה ואיפה שאופן הנצחה זה עושה בין קורבנות בזרועות הביטחון לבין קורבנות שנפלו כאזרחים, הנצחה זו עושה שימוש בקורבנות להנצחת הסכסוך, השנאה, הכעס והרצון לנקמה. הטקס האלטרנטיבי, לעומת זאת, לא ייחד את גבורת החיילים לעומת קורבנות אחרים, אלא יצר קטגוריה אחת משותפת תחת השם "קורבנות הסכסוך". מעצם היותו טקס משותף, הנצחת הקורבנות לא הוכוונה לצד זה או אחר והמסר המרכזי שהועבר היה שקדושת החיים עולה על קדושת המוות וכי יש לסיים את הסכסוך, בשם הזיכרון. נואמים פלסטינים וישראלים-יהודים חלקו עם הקהל את השכול אלה לצד אלה.

כל הסיפורים התגבשו להם לכדי תמונה אחת מלאה יותר, עם כל אותם החלקים החסרים שנעדרו ממנה קודם לכן. התחברתי, הטקס הזה נכון יותר בשבילי במקום שבו אני עומדת היום, חשתי כי הוא עושה טוב לשני הצדדים. אי-הנוחות היחידה שחוויתי הייתה לקול מחיאות הכפיים שנשמעו בין קטעי הטקס. אי-נוחות זו נבעה, ככל הנראה, מתבנית הטקס שלה הייתי מורגלת מן העבר. מדי פעם ניסיתי למחוא כפיים לראות איך ארגיש, אולם כנראה שהקושי בסוף נותר בפרטים הקטנים.
הטקס הסתיים עם ביצוע של להקת שיראנא, מהמרכז הערבי-יהודי ביפו לשיר "חד-גדיא". כמה משפטים ממנו הצליחו לחדור עמוק לליבי:
ובכל הלילות בכל הלילות, שאלתי רק ארבע קושיות

הלילה הזה יש לי עוד שאלה,
עד מתי יימשך מעגל האימה?

רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה,
מתי ייגמר הטירוף הזה?

ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתניתי לי השנה

הייתי פעם כבש וגדי שליו,
היום אני נמר וזאב טורף

הייתי כבר יונה והייתי צבי,
היום איני יודעת מי אני


דזבין אבא בתרי זוזי,
חד גדיא חד גדיא


קנה אבינו גדי בשני זוזים,
ושוב מתחילים מהתחלה.

אולם, מה שהותיר בי את הרושם הרב ביותר, אולי יותר מכל דבר אחר, היתה התחושה שעמה יצאתי מהטקס. לא הייתי שבורה ומיואשת, ולא חרדה או מפוחדת, אלא מחוזקת בתחושה שאפשר להיות מאוחדים יחד, כדי למנוע קורבנות נוספים ולהביא לסיום הסכסוך, בשם הזיכרון.



יום רביעי, 7 במרץ 2012

יום השנה לרצח בני משפחת פוגל

במלאת שנה לרצח המתועב של בני משפחת פוגל מאיתמר (על פי לוח השנה העברי) כותב בסאם עראמין, ממייסדי תנועת "לוחמים לשלום", את הדברים הבאים.

בתו של בסאם, עביר עראמין, נהרגה מאש כוחות מג"ב ליד בית ספרה בכפר ענתא בינואר 2007.
הרצח באיתמר הוא פשע מדרגה ראשונה שכל בן אנוש חייב לגנות.
באופן אישי, אני לא מצליח להאמין שבן אדם יהיה מסוגל למעשה מזעזע כזה. אין שום הצדקה לרצח ילדים ותינוקות, לא בשם הדת, לא בשם החופש ולא בשם שום מטרה אחרת.
אני מזדהה עם המשפחה שאיבדה את יקיריה ברצח אכזרי זה.
אנחנו מקווים ועובדים ימים ולילות כדי למנוע בכל דרך אפשרית את מותם של חפים מפשע נוספים.
הקשבתי למוטי פוגל, אחיו של אודי פוגל, שנשא דברים בטקס יום הזיכרון הדו לאומי של "לוחמים לשלום". הוא אמר כי אסור להשתמש בדם הקורבנות כדי לעשות שלום. אני לא מסכים אתו.
כדי להוכיח שנשארנו בני אדם, מותר לעשות שלום דווקא בשם דם הילדים, שהם הדבר הכי יקר לנו.
אנחנו לא רוצים להיות דובריהם של הנרצחים ואינני יודע אם בתי עביר רוצה לנקום את מותה. אני מאמין שכדי לשמור על זכרון המתים מוכרחים לעשות שלום.
קיוויתי שבתי עביר תהיה הקורבן האחרון, לצערי זה לא קרה. אני מקווה שלא יהיו עוד קורבנות לסכסוך הזה.
אני משתתף בצער המשפחה. אתם לא לבד, לצערי.

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

שלום, כאן בונים גדר


"ברוכים הבאים לישראל," אומר אודי, מדריך סיור לוחמים לשלום לאזור הכפרי של בית לחם, כאשר אנחנו חוצים את המחסום הסמוך לכביש המנהרות ושכונת גילה. בראשי עולות התמונות והרגעים מעבר למראה, שם נבנית גדר ההפרדה וצומח לו מפעל ההתנחלויות.




מתוך חומת הבטון רצופת מגדלי השמירה בצפונה של בית לחם יוצאת לשון בטון ארוכה שעוטפת את קבר רחל, "את המראה המפורסם של הקבר עם עץ הזית כבר לא ניתן לראות היום," אומר אודי, ומראה לנו תמונה שצולמה לפני שנים ספורות. ציורים עתיקים מעידים שהקבר המפורסם ניצב בשולי בית לחם מאות בשנים, כבאותה תמונה, עד שהגדר שינתה את הנוף ואת המציאות וקרעה אותו מהנוף והסביבה שבה שכן. זו התמונה של מה שהיה שם וכבר איננו.
אנחנו נוסעים באוטובוס לעבר שכונת חומת שמואל המוכרת יותר בשם "הר חומה", ולא בכדי. שכן כך היא נראית וזה גם ייעודה. השכונה שהוקמה בין בית לחם למזרח ירושלים נראית כחומה בצורה המורכבת מכוורת דירות קטנות עד בינוניות. כאן טורחת המדינה ויזמיה להקים דיור בר השגה. בנייתה התאפשרה לאחר שהאמריקאים עצמו עין בזמן כהונת ביבי הראשונה, "יריחו תחילה" ואחרי זה הר חומה. מבין רבי הקומות אפשר עדיין לראות כמה פחונים ובתים קטנים של בדואים פלסטינים, תושבי הכפר נועמן, שהשטח מסביבם סופח לשטח המוניציפלי של ירושלים בעוד הם עצמם מעולם לא הוכרו כתושבי מזרח העיר, וכך הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם.
אנחנו ממשיכים הלאה בכביש חדש בין גבעות סֶמי- מדבריות, זהו הכביש המכונה "כביש ליברמן", כי הוא נבנה כדי לקצר את זמן הנסיעה בין ירושלים לאזור ההרודיון וההתנחלות נוקדים, שם מתגורר ראש מפלגת "ישראל ביתנו" ושר החוץ הנוכחי של ישראל. האוטובוס עוצר בנקודת תצפית סחופת רוח על האזור מדרום לבית לחם, אפשר לראות את נוקדים והתנחלויות אחרות פזורות על הגבעות הצחיחות מסביב לכפרים הפלסטינים, חלקן אינן חוקיות גם על פי החוק הישראלי.

אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש העובר בין הכפרים הפלסטינים בדרך לגוש עציון, חולפים ליד מחצבה, רמי לוי בצומת גוש עציון, ועוצרים לתצפית על הכפר נחלין והתנחלויות המקיפות אותו. לנחלין יש את התענוג המפוקפק להיות מוקף בהתנחלויות ותיקות כמו ראש צורים וביתר עלית וחדשות כמו נווה דניאל. תושבי נחלין איבדו את הזכות לנסוע על רוב הכבישים היוצאים מכפרם, והמעיין של הכפר מזוהם במי השופכין של ביתר עילית. אודי מספר לנו על הפעילות האחרונה של פעילי לוחמים לשלום מקבוצת ירושלים - בית לחם, בה ניקו את המעיין.



התחנה האחרונה בסיור היא הכפר וואלג'ה, שם נבנת גדר ההפרדה מסביב לכפר כולו. בעוד כשנה רק מנהרה תחבר את הכפר לעיר בית לחם. אין ספק שהכפר וואלג'ה והשיחה עם שירין, תושבת הכפר, היו רגעי השיא וגם השפל של הסיור מסביב לבית לחם. בטון כואב ואירוני היא מספרת סיפורים, שקשה למי שחושב את עצמו כישראלי במדינה דמוקרטית להכיל אותם או להאמין שהם מתרחשים מתחת לאפנו: ממש מתחת לבית נסלל כביש, אבל לתושבי הבית אסור ללכת עליו. מצדה היהודי-ישראלי מחופה גדר ההפרדה אבן ירושלמית, ומצדה הפונה לפלסטינים היא בטון חשוף. "השארנו לכם, שתהיו יצירתיים," אמרו לשירין במנהל האזרחי. גדר חשמלית בגובה ארבעה מטרים נבנית מסביב לבית, ורק מנהרה תחבר אותו לשאר שטחי הכפר – מאסר בית לחפים מפשע, שירין מספרת גם על הסכנה הנשקפת לאחד מעצי הזית העתיקים בעולם (גילו מתוארך בין 3,600 ל 4,000 שנה) ויימצא מעבר לחומת בטון. בתשובה לעתירה שהוגשה לבית המשפט לשינוי תוואי הגדר, נענו התושבים שבניית הגדר קרוב מדי לגן החיות הירושלמי הנשקף מנגד מעוררת בעיה. " איך תפריע עוד גדר לחיות?" שואלת שירין, " האם עדיף לבנות את הגדר סביב בני אדם?". אנחנו שותקים ומשפילים מבטנו. "שישים שנה אנחנו חיים כאן במרחק עשרים וחמש דקות הליכה מהכנסת ומעולם לא היה תושב אחד שהיה מעורב בפיגוע חבלני. אז למה לבנות את הגדר ככה, על אדמתנו, צמודה לבתינו?"

בתום הסיור אנחנו חוזרים לישראל, ובראשינו מהדהדת קריאתה של שירין: "זה תלוי בכם, עוד אפשר לשנות".



נכתב וצולם על ידי אורי נוי - מאיר, מקבוצת תל אביב - טול כרם של 'לוחמים לשלום'.

יום שלישי, 31 בינואר 2012

מערב מצטרפים של קבוצת ירושלים אל קודס ל-חומה


אתמול בערב התקיים ערב המצטרפים של קבוצת ירושלים אל קודס.

בשבת בערב 5 נרשמו,
בשלישי בצהריים 15 נרשמו,
מתוך הרשימה הגיעו 6,
וסך הכל הגיעו 10 חדשים.
2 כתבו שהם מאד רוצים להיות חלק מהקבוצה - וציינו זאת עם סימן קריאה(!)
2 חברי קבוצת בית לחם ירושלים,
4 חברי קבוצת ירושלים ישראלים,
1 חבר קבוצת אל קודס פלסטיני.

זמן המפגש היה כשעתיים וחצי,
מתוכם רוב הזמן היו דיבורים,
חוץ מסרט של 3 דקות.

התקיים דיאלוג בין כולנו, שבו אנשים באמת יכלו לשאול שאלות
לא תמיד לקבל את התשובות הברורות מאליהם - דבר שהעלה עוד תהיות וסקרנות: מה לוחמים לשלום עושים, באמת...
הקול החזק ביותר שעלה הוא שאנחנו כאן - גם כשקשה, גם כשלא מסכימים - פלסטינים וישראלים יחד,
ויחד עובדים במטרה מאד משותפת לשני הצדדים
ולאורך זמן...

הדרך חזרה לענתא לקחה יותר זמן מהרגיל, 
כי כרגע אותם מספרים שעמדו מול ראשי בפגישה
הפכו לחומה החדשה שנבנתה מול עיני.
4 מסלולים של טרמינל חדש במחסום ענתא,
רק 2 מהם פועלים.
והכלוב ההרסני והדוחק, אשר חושב בדיוק רב, על כל דולר...
מזכיר לי כל פעם. 
הדיון בין האנשים זורם
והמציאות קשה ומחושבת
בדיוק כמו המספרים שחישבתי בראש במשך המפגש.

תודה רבה לחברי הקבוצה - שאנחנו לא מתייאשים... וממשיכים ליצור יחד עוד אפיקים
ולהאמין שנראה שינוי 
חוץ מחומות ומספרים.


נכתב על ידי ליאת סגל, חברת קבוצת ירושלים - אל קודס.