לפני שבועיים בערך יצאה קבוצה של לוחמים לשלום לאירלנד, ללמוד על הסכסוך והפתרון שם, כדי להבין טוב יותר את הדרך שצריך ללכת בה פה.
המסר המרכזי של המקומיים המארחים, כמעט בכל השיחות שנערכו שם, היה אחיד- כדי ליצור שלום, אתה קודם כל לא מוותר על מה שאתה. אחד המארחים של הקבוצה הגדיר זאת כשידה של שלש מגירות. בתחתונה נמצא העבר. הוא שם, הוא נוכח, אבל הוא נמצא במגירה שלו, מאפשר לשתי המגירות האחרות להיות מלאות בשלהן. בהווה. בעתיד.
בסיכוי.
מה עושה אישה מוסלמית שהייתה בדרכה לפיגוע התאבדות, לצד איש מערכת הבטחון לשעבר, באירלנד הקרה והרחוקה? זו קבוצה שמכירה את עצמה היטב, ונפגשה כבר פעמים רבות בארץ. מוזר שדווקא באירלנד נפתחת המגירה התחתונה, ומדברים על מה שלא העזו בארץ. על חווית הציונות של חברי הקבוצה היהודים.
אולי כי אירלנד היא מספיק רחוקה, אולי כי היא מספקת סוג של תחושת זהות לשני הצדדים- שניהם תיירים שווי זכויות בארץ זרה, ואולי זה פשוט קל יותר לדבר על מי אני בארץ ששפכה דמים במשך מעל ל- 70 שנה ועכשיו מעצבת את ההווה והעתיד שלה בגוונים חיים.
מפתיעים בפשטותם הם העקרונות הכלליים שסוכמו בתחילת תהליך השלום בין הבריטים לקתולים בצפון אירלנד:
ישנן זהויות בריטית ואירית בצפון אירלנד ועל ההסכם לשקף זאת.
אף אחת מן הקהילות לא יכולה להידחף לזניחת הזהות ההיסטורית או הנאמנות שלה.
הטינה ההיסטורית בין בריטניה לאירלנד תהיה מופחתת בדרגות של מדיניות ממשלתית.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מתנגד לאלימות.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מסכים עם כך שלא יהיה כל שינוי במעמד החוקתי של צפון אירלנד בבריטניה, ללא הסכמה של הרוב בצפון אירלנד.
אין לתת לפשטות לבלבל - מדובר במלחמה ארוכת שנים כשלנו, רווית דם ושנאה, לא פחות מזו שלנו, שלא הסתיימה בשלום אופטימי ומאושר, אלא בהחלטה לא פשוטה, שלא נגררים למעגל הזה יותר. שמסמנים אופק של תקווה ולא מאפשרים לקולות הקיצוניים, שעדיין קיימים, לסמן עבור כל השאר את הדרך.
אולי כי אירלנד היא מספיק רחוקה, אולי כי היא מספקת סוג של תחושת זהות לשני הצדדים- שניהם תיירים שווי זכויות בארץ זרה, ואולי זה פשוט קל יותר לדבר על מי אני בארץ ששפכה דמים במשך מעל ל- 70 שנה ועכשיו מעצבת את ההווה והעתיד שלה בגוונים חיים.
מפתיעים בפשטותם הם העקרונות הכלליים שסוכמו בתחילת תהליך השלום בין הבריטים לקתולים בצפון אירלנד:
ישנן זהויות בריטית ואירית בצפון אירלנד ועל ההסכם לשקף זאת.
אף אחת מן הקהילות לא יכולה להידחף לזניחת הזהות ההיסטורית או הנאמנות שלה.
הטינה ההיסטורית בין בריטניה לאירלנד תהיה מופחתת בדרגות של מדיניות ממשלתית.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מתנגד לאלימות.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מסכים עם כך שלא יהיה כל שינוי במעמד החוקתי של צפון אירלנד בבריטניה, ללא הסכמה של הרוב בצפון אירלנד.
אין לתת לפשטות לבלבל - מדובר במלחמה ארוכת שנים כשלנו, רווית דם ושנאה, לא פחות מזו שלנו, שלא הסתיימה בשלום אופטימי ומאושר, אלא בהחלטה לא פשוטה, שלא נגררים למעגל הזה יותר. שמסמנים אופק של תקווה ולא מאפשרים לקולות הקיצוניים, שעדיין קיימים, לסמן עבור כל השאר את הדרך.
חשוב לומר- מדובר במדינה שמי שיצר בה קשר כלשהו עם הצד השני גולח ונמרח בזפת ובנוצות בכיכר העיר. מדינה שלא היו בה שום קבוצות שיח והידברות בין הצדדים.
כותב אורן, אחד מחברי הקבוצה, ביומן המסע המשותף, ביום השני:
ערבו של היום השני ונראה שאנחנו כאן כבר שבוע. כל כך הרבה דברים עשינו היום, והעומס הרגשי הוא מאוד גדול. הגעתי לאירלנד עם הרבה מאוד ציפיות, שרובן כללו ללמוד וללמד, בשום שלב הציפיות לא כללו מעורבות רגשית. והיום... היום היה לי מאוד לא קל..... הבוקר היינו צריכים להביא שני פרטים, אישיים, ולהציג אותם לקבוצה. הפריטים שאני הבאתי היו הכתובה מהחתונה של גלי ושלי (שעוד מעט ימלאו לה שנתיים :-)) וספר שאבא שלי כתב. את הכתובה היה לי חשוב להביא כלי להציג את הפוליטי-הוא-האישי-האישי-הוא-הפוליטי שלי. מכיוון שאנחנו כתבנו אותה היה לנו חשוב להכניס, מעבר לשיוויוניות (והרומנטיקה...) גם את הצורך להכיר ולטפל בבעיות סביבנו. הספר שהבאתי הוא ספר מקסים שאבא שלי כתב, מאויר בציורים שאני כל כך אוהב - על אבא שנמצא במילואים ועל הגעגועים למשפחתו. לנו הסיפור הזה נראה כל כך טבעי - אבל בקונטקסט של הסיכסוך, בעיניים ביקורתיות, להבין שעל כך גדלנו כחברה נראה לי בעייתי.
זה מוביל אותי לשני פריטים שאחרים הביאו שרציתי לספר עליהם. הראשון היה נשק מפלסטיק ששיפא הביאה. היא סיפרה על איך היא אוהבת ושונאת אותו באותו זמן. בתור אדם שקשה לו לחוות רגשות כל כך עזים באותו זמן, היה לי מאוד קשה לשמוע איך היא אוהבת את הנשק ובאותו זמן זו גם הייתה הקלה גדולה מהשנאה שלה כלפיו. היה לי קשה לשמוע על הדואליות הזו, אז על אחת כמה וכמה לנסות ולהבין, להזדהות, לקבל.
הפריט הנוסף היה המעיל של בעלה סימא שהוא לבש בזמן שהוא נהרג על ידי חיילי צה"ל. זה לא משנה בכלל כיצד הוא נהרג ומה הוא עשה - כדי להבין את האבל של סימא ועם מה היה חיה היום. על המעיל עוד יש סימני דם ובשר - שבעיני, להראות את המעיל, שלא לדבר על לחבק אותו זה מזעזע. ויש לי גם הרבה הערכה אליה כי היה צריך הרבה אומץ להביא פריט כזה אישי. זה הבהיר לי את התהום הפעורה בינינו,על ההבדלים התרבותיים שלא יגושרו לעולם, אבל בתקווה מתישהו לפחות יובנו. וכדי להוסיף לי קושי בעיכול (כי היה מאוד קל לתייג אותה רק על פי המעיל) היא מספרת שהיא לא מראה את המעיל הזה לילדים שלה כדי שלא יגדלו עם שנאה שהוא יכול ליצור... ומה עוד אפשר לבקש... אולי בכלל הקושי שלי מהיום הזה, הוא לא מהאירועים עצמם שקרו, אלא מההבנה עד כמה גדולה המורכבות".
כותב אורן, אחד מחברי הקבוצה, ביומן המסע המשותף, ביום השני:
ערבו של היום השני ונראה שאנחנו כאן כבר שבוע. כל כך הרבה דברים עשינו היום, והעומס הרגשי הוא מאוד גדול. הגעתי לאירלנד עם הרבה מאוד ציפיות, שרובן כללו ללמוד וללמד, בשום שלב הציפיות לא כללו מעורבות רגשית. והיום... היום היה לי מאוד לא קל..... הבוקר היינו צריכים להביא שני פרטים, אישיים, ולהציג אותם לקבוצה. הפריטים שאני הבאתי היו הכתובה מהחתונה של גלי ושלי (שעוד מעט ימלאו לה שנתיים :-)) וספר שאבא שלי כתב. את הכתובה היה לי חשוב להביא כלי להציג את הפוליטי-הוא-האישי-האישי-הוא-הפוליטי שלי. מכיוון שאנחנו כתבנו אותה היה לנו חשוב להכניס, מעבר לשיוויוניות (והרומנטיקה...) גם את הצורך להכיר ולטפל בבעיות סביבנו. הספר שהבאתי הוא ספר מקסים שאבא שלי כתב, מאויר בציורים שאני כל כך אוהב - על אבא שנמצא במילואים ועל הגעגועים למשפחתו. לנו הסיפור הזה נראה כל כך טבעי - אבל בקונטקסט של הסיכסוך, בעיניים ביקורתיות, להבין שעל כך גדלנו כחברה נראה לי בעייתי.
זה מוביל אותי לשני פריטים שאחרים הביאו שרציתי לספר עליהם. הראשון היה נשק מפלסטיק ששיפא הביאה. היא סיפרה על איך היא אוהבת ושונאת אותו באותו זמן. בתור אדם שקשה לו לחוות רגשות כל כך עזים באותו זמן, היה לי מאוד קשה לשמוע איך היא אוהבת את הנשק ובאותו זמן זו גם הייתה הקלה גדולה מהשנאה שלה כלפיו. היה לי קשה לשמוע על הדואליות הזו, אז על אחת כמה וכמה לנסות ולהבין, להזדהות, לקבל.
הפריט הנוסף היה המעיל של בעלה סימא שהוא לבש בזמן שהוא נהרג על ידי חיילי צה"ל. זה לא משנה בכלל כיצד הוא נהרג ומה הוא עשה - כדי להבין את האבל של סימא ועם מה היה חיה היום. על המעיל עוד יש סימני דם ובשר - שבעיני, להראות את המעיל, שלא לדבר על לחבק אותו זה מזעזע. ויש לי גם הרבה הערכה אליה כי היה צריך הרבה אומץ להביא פריט כזה אישי. זה הבהיר לי את התהום הפעורה בינינו,על ההבדלים התרבותיים שלא יגושרו לעולם, אבל בתקווה מתישהו לפחות יובנו. וכדי להוסיף לי קושי בעיכול (כי היה מאוד קל לתייג אותה רק על פי המעיל) היא מספרת שהיא לא מראה את המעיל הזה לילדים שלה כדי שלא יגדלו עם שנאה שהוא יכול ליצור... ומה עוד אפשר לבקש... אולי בכלל הקושי שלי מהיום הזה, הוא לא מהאירועים עצמם שקרו, אלא מההבנה עד כמה גדולה המורכבות".
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה