טקס יום הזיכרון של "לוחמים לשלום"

אתמול נערך טקס יום הזכרון העצמאי של עמותת לוחמים לשלום, אשר מתקיים זו השנה הרביעית בתיאטרון תמונע. השנה היתה כמות גדולה במיוחד של משתתפים, שמילאו את כל שלושת האולמות שבתיאטרון.

הטקס איפשר התבוננות כואבת על צערם ואובדניהם של שני הצדדים המעורבים בסכסוך ארוך שנים ועקוב מדם.

יש משהו מרגש בלשמוע את הסיפור הפרטי שלך (שהוא גם הסיפור של כולנו) עטוף במנגינה שאיתה ניתן להזדהות.

או כמו שאמר זאת מנכ"ל פורום המשפחות השכולות, ניר אורן, שנשא דברים בטקס, "אני מגיע מטקס קונוונציונלי בצופים, שם נשאתי דברים לזכר אימי, זה טקס שאני משתתף בו כל שנה, אבל אני יכול לומר שפה אני מרגיש בבית."

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה*

אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בה

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.


(מפולנית: רפי וייכרט)

*השיר הוקרא בטקס על ידי גיתית, חברה ב"לוחמים לשלום"