קטעים מדבריו של חן אלון בטקס יום הזכרון של "לוחמים לשלום"

*חן אלון הינו המתאם הישראלי של תנועת "לוחמים לשלום"

אני רוצה לפתוח בחוויה אישית. לפני כשבוע חזרנו, חברי וחברות קבוצת תל-אביב/טול-כארם - משבוע אינטנסיבי, מרגש וקשה באירלנד. לפני הנסיעה כל אחד מהנוסעים התבקש להביא חמש תמונות מהאלבום האישי. כולנו הבאנו. רגע אחד טעון במיוחד שהיה שם, מגלם עבורי את המהות של 'לוחמים לשלום'. זהו רגע שבו הזיכרון, או הייצוג שלו, אפשרו לי לראות את "האחר", להפוך אותו לאנושי;

סימה אומבוס - חברה וממייסדות הקבוצה, אסירה לשעבר בכלא הישראלי, שאיבדה את בעלה, אחיה ובן דודה בסכסוך הבלתי נגמר שלנו - הביאה תמונות של אהוביה, קרוביה, השהידים שלה. הבטתי בתמונות האלה של סימה, והתחושה הראשונה שעלתה בי, הייתה של פחד. אחר כך עלו הכעס ושאר הרגשות הקשים המלווים כל ישראלי המביט בתמונות של מחבלים – שחלקם, אני יודע מסימה - הרגו חפים מפשע. גברים עם מעילי חאקי, כאפייה ואמ- 16.

גם אורן, חבר וממייסדי הקבוצה, קצין לשעבר בסיירת צנחנים, הביא תמונות. אחת התמונות הייתה של החבר'ה שלו מהצוות בסדרת ניווט בנגב. איזה חבר'ה, יפי הבלורית, מלח הארץ. חלקם עומדים חלקם כורעים, ושוב, גברים, מעילי חאקי, אמ-16. אבל הפעם הרגש הראשון שהתעורר בי הוא בטחון, אחווה, שייכות, כל-כך מוכר, כל-כך קרוב. הצלחתי לשכוח שאורן סיפר לי שגם הם הרגו חפים מפשע.

ואז עצרתי לרגע. הסטתי את המבט שלי והבטתי בסימה, בשיפא, בשאדי, באיאד. "יכול להיות שהם מרגישים אל החבר'ה של אורן את מה שאנחנו מרגישים כלפי התמונות שסימה הביאה? - לא יכול להיות. -אבל איך? אלה אחלה חבר'ה, אלה החבר'ה של אורן, מסיירת צנחנים, שהתנדבו להגן על המדינה, -כן, ואלה החבר'ה של סימה ממחנה הפליטים טול-כארם, שהציבו את עצמם בחזית המאבק המזוין מול הכיבוש הישראלי".

היה לי קשה עם המבט של סימה ושל ואיאד ושל שאדי ומעתסם ושעאר ברגע הזה. כנראה קשה כמו שהיה להם עם המבט שלי ושל רוני ואורן ורימא וצחי ונטע ואהרון.
אבל האומץ להישיר מבט אל המבט הזה הוא קבוצת 'לוחמים לשלום' בשבילי.

האתגר הוא אתגר מורכב, השואף לבנות זיכרון משותף למען עתיד משותף. מבלי לטשטש את ההבדלים, מבלי למחוק את הצרכים והשאיפות של כל אחד מהצדדים.

ליום הזיכרון יש תפקיד מכונן ומעצב ביצירת אינטימיות קולקטיבית, בכל חברה. הניסיון לגעת באובדן שלנו, ביחד עם מחוללי האובדן, הוא ניסיון נועז ליצור מעגל נוסף של זהות והזדהות. כולנו, ישראלים ופלסטינים, קורבנות של הסכסוך, של הכאב והאובדן, אבל גם מחולליו. הניסיון המשותף שלנו, ככאלה שפגעו והרגו והרסו, לימד אותנו כי בכוחו של הכאב האנושי ליצור שותפות גם בין יריבים ואפילו בין אויבים. אפשר להתבצר בכאב, אבל אפשר גם לבחור לגייס אותו - סליחה על הביטוי – לפעולה ולשינוי.

איננו מפנים עורף לחברה ממנה אנו באים, אנו מזמינים את החברה הישראלית להצטרף אלינו, למסע שבו אין כאב "שלהם" ו"שלנו" אלא כאב אחד משותף. איננו מבקשים להתחמק מהקושי או לעקוף אותו, ולא לטשטש את המורכבות והספקות, אלא ליצור שותפות, מתוך אמונה ששני הצדדים חייבים להשתחרר מהכיבוש.

ביוני 2005 הקמנו, ישראלים ופלסטינים, את תנועת 'לוחמים לשלום'. יחד הגענו למסקנה שהדרך היחידה לסיום הסכסוך היא דרך לא-אלימה. היינו נחושים לסרב להזין את מעגל האלימות, הדם והשנאה. החלטנו לקחת את האחריות שאין למנהיגינו, לגייס את האומץ שאין להם ולומר בזעם – "די!" - אלימות מביאה רק עוד אלימות. שלוש קבוצות מקומיות פועלות בשנתיים האחרונות: חברון-באר שבע, ירושלים-רמאללה וטול-כארם-תל אביב. שלוש הקבוצות האלה בגבוי של מאות תומכים ותומכות, פועלות במגוון פעילויות: הרצאות, חוגי בית, סיורים, הפגנות, משמרות מחאה, עדויות, מסיקים, פעולות ישירות ועוד ועוד.

אני מבקש להודות לכל אחד ואחת מכם שהגיע/ה להשתתף איתנו בערב הזה. מאבקינו המשותף, יביא לסיום הכיבוש ולשלום צודק עם שכינינו, רק כשנהיה מסוגלים לזכור ולכאוב ביחד.