יומיים לפני הגיוס לא חשבתי בכלל על המלחמה הישראלית פלסטינית. לא חשבתי על מלחמת הפלסטינים בכיבוש הישראלי ולא על המלחמה הישראלית בטרור הפלסטיני. ובודאי שלא חשבתי על הקשר ביניהן. ישבתי עם אחי הבכור לשולחן המטבח, והוא הביא לי שלל פיצ'פקעס מהצבא לקראת הטירונות הקרבה. נפרדנו בנשיקה על מדרגות הבית והוא עלה לדרכו חזרה אל הגדוד. לא ראיתי אותו יותר.
גיל נהרג למחרת הגיוס שלי לצבא. על מותו הודיע לי קצין צעיר, מפקד פלוגת טרום הטירונות, בחור צעיר בעצמו, שאפילו לא ידע אם מותר לו להניח לי יד על הכתף. אחרי השבעה חזרתי למסגרת הצבאית והיה לי זמן רב לבדי , לתהות לאן להוליך את הכאב.
הכאב הזה, של געגועים שאין להם פתרון, של ההורים שאיבדו את בנם בכורם, של הריקנות במרקם החיים, הוא כאב שקורא לפעולה. הרצון להכאיב לבני העם הפלסטיני על בחירותיהם שהובילו למות אחי היה רב עוצמה. נעשיתי אטום ותומך בבחירות האטומות ובהחלטות האכזריות של המדינה שלי.
בפגישה עם אחים שכולים אחרים היה רגע המפנה – אחד מהם אמר שהוא מאחל להורגי אחיו את כל הכאב שהוא חש בעצמו. אני ידעתי לומר לעצמי, שאיני מאחל לשום אדם את הכאב שאני מרגיש . משם הדרך הייתה ברורה לי – הנקמה שלי תהיה במלחמה עצמה , והמאבק שלי יהיה באותם אנשים שמלבים את אש השנאה והקיצוניות. בארגון 'לוחמים לשלום' מצאתי שותפים לאמונה מהצד הפלסטיני. אנשים שמתנגדים לשימוש באלימות לא רק מכיוון שאינה משרתת את מטרותיהם, אלא גם מכיוון שאיננה מוסרית . אנשים שינהלו בעם שלהם את המאבק המקביל לזה שאנחנו מנהלים אצלנו, מאבק על נשמת עמם.
היו קשיים בדרך -
חבריו של גיל מהצבא, ובכלל אנשי מערכת התמיכה הצבאית, נשאו את משפחתי על כפיים ברגעים הקשים והנוראים ביותר. בתחילה הכרת התודה שלי כלפיהם הובילה לקושי להתנגד לפעילות הצבא ולראייה הצבאית של המצב הישראלי. כיום הכרת התודה שלי כלפיהם באה לידי ביטוי במאבק לסיום הכיבוש ולהסכם שלום . מאבק שכאשר יצליח, יציל את היקרים לי מהצורך לנהל שלטון כיבוש על עם אחר.
בתחילה הרגשתי שכל פקפוק בממשלה אשר שלחה את אחי להלחם מוזיל את מותו, וכיום אני יודע שעלינו להיאבק בממשלותינו שבוחרות שוב ושוב באלימות, בהעמקת הכיבוש וחיסול כל אפשרות להסכם.
בתחילה חששתי שבהתנגדותי לשלטון הצבאי בשטחים אני פוגע בביטחון המדינה שעל הגנתה נפל אחי. היום אני יודע שהכיבוש מסאב ומשחית את המדינה שעליה רצה להגן, ושבמאבק לסיום הכיבוש אני עושה חסד עם זכרו, באהבתי אליו.
אחרי שקברתי בעפר ארץ ישראל את אחי אני יודע לומר דבר מה על דם ואדמה: האדמה הזו רוותה מספיק דם, ומי שליבו גס בכך פושע כנגד ילדיו.
כשעלתה ההצעה לשאת דברים בטקס הזה – תהיתי אם אני רוצה לקחת בו חלק. אני חושב שהארגון שלנו צריך להיות חלק מהציבור ולא להתנתק ממנו. אני מקווה שנשכיל להבהיר שאנחנו חלק מהעם הזה, ולא זרים לו ולכאביו. מותו של גיל קשר אותי לגורל העם שלי בארץ הזו – ועכשיו מה שנותר לעשות הוא להיאבק על הגורל הזה.
גיל נהרג למחרת הגיוס שלי לצבא. על מותו הודיע לי קצין צעיר, מפקד פלוגת טרום הטירונות, בחור צעיר בעצמו, שאפילו לא ידע אם מותר לו להניח לי יד על הכתף. אחרי השבעה חזרתי למסגרת הצבאית והיה לי זמן רב לבדי , לתהות לאן להוליך את הכאב.
הכאב הזה, של געגועים שאין להם פתרון, של ההורים שאיבדו את בנם בכורם, של הריקנות במרקם החיים, הוא כאב שקורא לפעולה. הרצון להכאיב לבני העם הפלסטיני על בחירותיהם שהובילו למות אחי היה רב עוצמה. נעשיתי אטום ותומך בבחירות האטומות ובהחלטות האכזריות של המדינה שלי.
בפגישה עם אחים שכולים אחרים היה רגע המפנה – אחד מהם אמר שהוא מאחל להורגי אחיו את כל הכאב שהוא חש בעצמו. אני ידעתי לומר לעצמי, שאיני מאחל לשום אדם את הכאב שאני מרגיש . משם הדרך הייתה ברורה לי – הנקמה שלי תהיה במלחמה עצמה , והמאבק שלי יהיה באותם אנשים שמלבים את אש השנאה והקיצוניות. בארגון 'לוחמים לשלום' מצאתי שותפים לאמונה מהצד הפלסטיני. אנשים שמתנגדים לשימוש באלימות לא רק מכיוון שאינה משרתת את מטרותיהם, אלא גם מכיוון שאיננה מוסרית . אנשים שינהלו בעם שלהם את המאבק המקביל לזה שאנחנו מנהלים אצלנו, מאבק על נשמת עמם.
היו קשיים בדרך -
חבריו של גיל מהצבא, ובכלל אנשי מערכת התמיכה הצבאית, נשאו את משפחתי על כפיים ברגעים הקשים והנוראים ביותר. בתחילה הכרת התודה שלי כלפיהם הובילה לקושי להתנגד לפעילות הצבא ולראייה הצבאית של המצב הישראלי. כיום הכרת התודה שלי כלפיהם באה לידי ביטוי במאבק לסיום הכיבוש ולהסכם שלום . מאבק שכאשר יצליח, יציל את היקרים לי מהצורך לנהל שלטון כיבוש על עם אחר.
בתחילה הרגשתי שכל פקפוק בממשלה אשר שלחה את אחי להלחם מוזיל את מותו, וכיום אני יודע שעלינו להיאבק בממשלותינו שבוחרות שוב ושוב באלימות, בהעמקת הכיבוש וחיסול כל אפשרות להסכם.
בתחילה חששתי שבהתנגדותי לשלטון הצבאי בשטחים אני פוגע בביטחון המדינה שעל הגנתה נפל אחי. היום אני יודע שהכיבוש מסאב ומשחית את המדינה שעליה רצה להגן, ושבמאבק לסיום הכיבוש אני עושה חסד עם זכרו, באהבתי אליו.
אחרי שקברתי בעפר ארץ ישראל את אחי אני יודע לומר דבר מה על דם ואדמה: האדמה הזו רוותה מספיק דם, ומי שליבו גס בכך פושע כנגד ילדיו.
כשעלתה ההצעה לשאת דברים בטקס הזה – תהיתי אם אני רוצה לקחת בו חלק. אני חושב שהארגון שלנו צריך להיות חלק מהציבור ולא להתנתק ממנו. אני מקווה שנשכיל להבהיר שאנחנו חלק מהעם הזה, ולא זרים לו ולכאביו. מותו של גיל קשר אותי לגורל העם שלי בארץ הזו – ועכשיו מה שנותר לעשות הוא להיאבק על הגורל הזה.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה