מחשבות לאחר חוג בית

כמה שורות על המפגש בו נכחתי הערב, של לוחמים לשלום.
מפתיע איך אותן שאלות מאותם אנשים מעלות את הנושא ישר לפנים; נערים שהולכים להתגייס, או אחרי שלוש שנים שירות, הודו וקצת חיפוש עצמי מתלבטים בשאלה, אז מה עושים? ואיך אני, בתור אדם ערכי, שמרגיש אחריות על המדינה הזו ועל החברה בה אני חיה, מתמודדת עם הסיכסוך הזה ?
ותמיד אותה שאלה שמעדיפים להדחיק: עד כמה הפחד הוא העמוק ועד מתי נאפשר לו לשלוט בחיינו ולהרוס כל חלקה טובה. המפגש הזה מאפשר להסתכל לסיכסוך בעיניים ולשאול את השאלות הקשות האלו בקול רם, ולדעת שהן נופלות על האוזניים של ה"אויב", שהוא, כמוני, שואל שאלות קשות וחי במציאות מדכאת ומשתקת, מציאות שבה אני שוללת חופש משכני, והוא שולל אותה ממני.
זו עבודה חשובה, להפגיש אנשים משני הצדדים, ולדבר. כי בפעם הבאה שאני אפגש איתם במציאות, הפגישה תהיה או מתווכת על ידי התקשורת, או דרך הכוונות, או מלאה בסטיגמות, באמירות פוליטיות רחוקות, ובשאלות שמרחיקות אותי מהשאלה האמיתית: האם אני מוכנה מחר בבוקר להתמודד עם השנאה ועם הפחד שהחברה שלי מייצרת, להתגבר על הריחוק הזה וליצור מציאות חדשה שבה אני יכולה לשמוע ולהקשיב באמת למי שאין לי ברירה אלא לחיות לצידו?

נכתב ע"י עירית בן פורת, חברה בבינ"ה - מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית, לאחר חוג בית של תנועת לוחמים לשלום במכינה של המרכז, בפני צעירים לפני גיוס ולאחר השחרור מהצבא.