ים

במפגש לוחמים לשלום האחרון בירושלים, דיבר אחד המשתתפים הישראלים על הפחד הישראלי המפורסם, שהערבים יזרקו אותנו לים.

המשתתפים הפלסטנים גיחכו, "איזה ים?"

ובאמת, החשש הזה עשוי להישמע מעט מנותק מן המציאות, בהתחשב בכך שפלסטינים רבים אשר חיים בגדה מעולם לא ראו את הים, בגלל הגבלות תנועה קשות מנשוא שמדינת ישראל החוששת הכבידה עליהם.

.

תנסו לדמיין את זה- חיים שלמים בלי לראות את הים, רק לשמוע אודותיו, לראות תמונות שלו.

חיים שלמים בלי לדעת מה הריח של המים ואיך המגע של החול ממלא את הרווחים שבין האצבעות ואיך הרחש הזה הקבוע והשמש שקוצבת את עצמה לאט, בעצלות, עד שהיא נעלמת תוך כמה דקות, משאירה אחריה אור מיוחד, שהמילה הכי מתאימה לתאר אותו היא נוגה,

חיים שלמים בלי לדעת את התחושה של טיול איטי על קו המים, הסנדלים מונחים בידיים והרגל חופשיה להטביע את עצמה בכל צעד רך,

בעצם.

תדמיינו עוד פחות מזה- חיים שלמים שבהם מותר לכם לנסוע רק, נאמר, בין תל אביב לנתניה. זהו. שכל נסיעה מעבר לזה מערבת כל כך המון פרוצידורות שהופכות אותה למשימה שהיא כמעט בלתי אפשרית, וברוב המקרים זו פשוט משימה בלתי אפשרית, בלי כמעט. שכל נסיעה גם בתחום שבין תל אביב לחדרה היא בבחינת נעלם גדול- יתנו לעבור? לא יתנו? נגיע תוך שעה? שעתיים? חיים של אי ודאות, של שרירותיות שלא תלויה בכם. שכל נסיעה יכולה להפוך ברגע אחד לבידוק משפיל ואכזרי של חייל או שומר אזרחי או שוטר שנמאס לו מהחום ונמאס לו מהמחסום ונמאס לו ממך והוא רק רוצה לגמור את המשמרת המסריחה הזו ושיגיע שישי, וניסע לים.

הדברים הפשוטים.

המובנים מאליהם.

מה שאנחנו קוראים לו- החיים שלנו. על הצרות ועל השמחות ועל התקוות שלנו-

אין להתבלבל.

זה לא דומה בשום צורה.

יום כיף שערכה תנועת לוחמים לשלום לילדי קבוצת טול כרם- תל אביב

תמונות נוספות פה וגם פה.