שואה (רק) שלנו

נראה כי כל דיון על נושא השטחים הכבושים, בין אם נערך בארץ, בין אם נערך על ידי תומכי הכיבוש או מתנגדיו, אינו חף מן ההקשר של זכר השואה.

לפני כחודש פוטר איתמר, חבר בתנועת לוחמים לשלום מעבודתו ב"יד ושם", על רקע הנסיון לעורר דיון בנושא הטבח בדיר יאסין במהלך ביקור של קבוצת חברי ישיבה במקום. ראש הישיבה, אשר נחשבת מתונה באופן יחסי, העביר מכתב זועם להנהלת יד ושם בו הוא מתאר את הקושי הנפשי שבהשוואה בין סבלו של העם היהודי לסבלם של הפלסטינים. לדבריו, קבוצת התלמידים אשר ביקרו איתו במקום, רובם עולים מחו"ל, דיברו על התחושה שבדבריו הוא מייצג את התפיסות האנישמיות אשר רווחות בארצות מהן באו.

גם בתוך תנועת לוחמים לשלום אין אחידות דעים לגבי המקרה הזה באופן ספציפי ולגבי ההתיחסות לשואה כנקודת השוואה לכיבוש הישראלי.

השאלה הלגיטימית המתייחסת לתהליכים אשר עוברת חברה כאשר היא הופכת לגזענית, מנותקת ואדישה לסבלו של האחר, אינה ברת השוואה לרצח העם שנעשה בשואה ואף סובלת מזילות כאשר היא מושווית לשואה.

יחד עם זאת, קשה שלא לקשור זו בזו את תופעת הגזענות של עם אשר סבל כל שנותיו מגזענות קשה מנשוא שהופנתה כלפיו.

לעיתים נדמה שמדובר בתמונת מראה כמעט, אשר קיימים בה מוטיבים חוזרים של דה הומניזציה של האחר, תיוגו כמלוכלך, נחות, אכזרי(עלילות הדם על היהודים עשויות להזכיר לא במעט את הטענה הנשמעת לא פעם, ש"לערבים לא איכפת מהילדים שלהם"), חסר דעת והשכלה, ללא כל התחשבות בנסיבות חייו הקשות.

במובן הזה, זכר השואה הינו בעוכריו של הדיון המוסרי החשוב הזה, כיוון שהוא מסמן גבול בלתי ניתן לחצייה בין הדיון הלגיטימי, לזה שאותו הס מלהזכיר.

בין אם מדובר בדיון לגיטימי ובין אם לאו, במאגר הגנטי של האסוציאציות הישראליות הדיון הזה חי, קיים ובועט, לא נאמר במילים ולפיכך משוחרר מכבלי הפוליטיקלי- קורקט, מעצב דרכי התנהלות ומתווה תפיסות עולם, לכאן ולכאן;

מספר זוהר, חבר לוחמים לשלום, במפגש בבילעין לפני כשלש שנים, את סיפורו האישי, ומתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת, עת סבו וסבתו ברחו מגרמניה, מצילים את נפשם מתוך שבט שלם שגורל כל חבריו למות בכבשני טרבלינקה.

זהר ממשיך ומספר על החוויה המכוננת שגרמה לו לשנות את אופן חשיבתו והובילה אותו בסופו של דבר להקים, עם חבריו, את תנועת לוחמים לשלום. הוא מדבר על כניסה באמצע הלילה לבית בענתא עם חיילים נוספים, בחיפוש אחר מבוקש, בזמן האינתיפאדה השניה. או אז, בתוך הרעש וההמולה, ילדה קטנה בת 7 שרצה לכיוונו מתוך בהלה, מביאה אותו לירות באויר, על מנת שתעצור. זהר מספר שברגע שירה, היא נעצרה ו"עשתה ככה", ומרים את שתי ידיו, רפויות, באויר. לדבריו, חודשים אחר כך עוד רדפה אחריו התמונה של הרגע הזה.

מעניין לראות בוידאו שוואל, חבר לוחמים לשלום שמתרגם את דבריו של זהר לערבית, חוזר על דבריו של זהר, אבל כאשר הוא מרים את ידיו באויר, הוא מרים אותן אחרת מכפי שעשה זהר. אין זה מקרי. מן הסתם, וואל אינו מתנהל בתוך מאגר האסוציאציות הישראלי כל כך אשר טבוע בנפשנו. אנחנו כן.