בתוך כל הסבל צצה האנושיות - המסע לאירלנד מנקודת מבט אישית

לפני כחודש נסעה קבוצה של חברים ישראלים ופלסטינים מתנועת לוחמים לשלום לצפון אירלנד, למסע שמטרתו ללמוד את הנסיון המתמשך והאמיץ לפתור את הסכסוך שם, ומאידך, כמו בכל מסע- להצליח גם להעמיק ללמוד את עצמם, כקבוצה וכפרטים, במציאות הכל כך מורכבת, פה.

מובאים כאן דבריה של יעל, חברת לוחמים לשלום, על המסע האמיץ שלה, לאירלנד ובחזרה.

במהלך חיי אני יכולה למנות שני מסעות קבוצתיים שהשפיעו עלי מאוד. הראשון היה הנסיעה לפולין בגיל 16. הטיול הזה נועד להיות טיול פרה-צבא שנועד להסביר לנו למה חשובה הקמת המדינה. עבורי זה היה בעיקר הרצון להבין את השואה וכיצד אנשים חיו בזמן השואה. אני זוכרת שהדרך חזרה הייתה מלאת תסכול ואכזבה עבורי. לא רק שלא הצלחתי להבין מה קרה שם- אמנם נתנו לנו הרבה פרטים מגטו ורשה ולודז'-כיצד אנשים שרדו, ברחו, נכלאו ומתו-אך חוסר ההבנה עבורי גדל. המרכיב העיקרי בחוסר ההבנה היה הקושי להבין כיצד אנשים היו כל כך עיוורים שלא להתערב, שלא להתעמת. אנשים שראו מעבר לגדר ושתקו. אושוויץ לא הייתה בשחור- לבן כמו בסרטים, אלא פסטורלית למראה, עם המון טבע וציפורים מסביב. שאלתי את עצמי באותה תקופה איך בתוך כל הפסטורליה והשקט צמח כזה רוע. התסכול הזה גרם לי לא לצפות יותר בסרטי השואה, להתחמק מנושא זה לחלוטין ולשמוח שיש לי מדינה שיכולה להגן עלי. כמובן התגייסתי לצבא ולא היו לי דילמות מוסריות מאף סוג. כמובן שידעתי על הכיבוש, אבל לא רציתי בדיוק לדעת מה קורה בצד השני.
מסע שני היה הביקור באירלנד. הסיבה האישית שלי לנסיעה היתה להכיר את חברי הקבוצה שלנו (קבוצת טול כרם- תל אביב) שבאים מן הצד השני, ולהבין כיצד הם תופסים את המציאות שבה אנו חיים. כמובן גם שם בהתחלה היה תסכול ענק. באופן פארדוקסלי- תסכול דומה במהותו למה שחשתי במסע הראשון. ראיתי שהרצון שלי להבין מה זה כיבוש, להבין כיצד אדם לוקח נשק וכבר לא רואה את הצד השני כאדם-נכשלים. לפעמים הרגשתי שדברים שאמרתי ודיברתי שהיו לי חשובים- חלק מן הפלסטינים לא חלקו עימי את אותה תפיסה. היו רגעים ששאלתי את עצמי האם בכלל שווה לנסות להסביר את עצמי כשברור לי שהפערים רחוקים כל כך.
ובכל זאת-המסע הזה היה כל כך שונה. במהלך המסע לאירלנד עברתי תהליך מאוד משמעותי. במשך כ-7 שנים לא חשפתי פרט מאוד משמעותי מהעבר שלי, שבעצם הוא חלק ארי מההווה שלי. לפני כשבע שנים עשיתי את הבגידה הכי גדולה שיכולה להיות במולדת-בעיקר לאחר שירות בשירות צבאי. התאהבתי בערבי והיינו זוג במשך כשנה וחצי. השנה וחצי הזו התאפיינה באהבה מאוד גדולה אך גם בכאב יומיומי מאוד גדול בעיקר מול ההורים שלי שפשוט קרעתי להם את הלב. הם לחצו עלי בכל נקודה אפשרית שאפרד ממנו, הפעילו עלי הרבה רגשות אשם וגרמו הרבה פעמים לכעוס על עצמי ובעיקר על אהובי, על כך שבגללו אני חייבת לשקר כדי לא להכאיב להורים, או לחילופין להגיד את האמת וכך להרגיש שאמללתי אותם עוד קצת. אבל אלה לא היו רק ההורים. גם הסביבה עצמה לא תמכה וזה בלשון המעטה. לא יכולתי להביא את בן זוגי כמעט לאף אירוע חברתי, לא הרגשתי שמול מכרים אני יכולה לדבר עליו באופן חופשי, וחשתי שזה תמיד הפך לאישו פוליטי. בסופו של דבר נפרדתי כי באמת רציתי שוב לחיות חיים נורמליים ונורמטיבים. בגלל זה הסתרתי את החלק הזה של חיי. עד אירלנד.
בפעילות פסיכודרמה שערכו לנו שם היינו צריכים להביא פריטים אישיים שהשפיעו עלינו במהלך הסכסוך. הבאתי את הספר "יסמין", שמדבר על סיפור אהבה בין בחורה ערבייה ליהודי לאחר התקופה של מלחמת ששת הימים. כמובן שהרומן ביניהם, כמו כל הרומנים היהודים והערביים שמסופרים בספרות העברית, נכשל- כאילו לא יכולה לצמוח אלטרנטיבה אחרת. אחרי קריאת הספר אני זוכרת שבכיתי ארוכות והייתי אומללה, שאפילו רומן לא יכול קצת לכופף מציאות קשה. הבאתי את הספר בחשש גדול. לא ידעתי איך זה יתקבל על ידי הפלסטינים ולא על ידי קבוצתי הישראלית. פחדתי שיסתכלו עלי בסלידה-על כך שחציתי את הקווים. בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור האישי. אי אפשר שאחביא חלק כל כך גדול מתוכי ולא לחשוף אותו גם עכשיו. גם לא יתכן שבקבוצה של לוחמים ישנם רק סיפורי מלחמה ולא אהבה. לכן החלטתי לספר. לא הסתכלתי לאנשים בעיניים ועלו לי דמעות כל אותו זמן מהתרגשות ופחד. התגובה שקיבלתי מכולם הייתה אהדה מאוד עמוקה. מיד אחרי שסיפרתי את הסיפור אנשים מהקבוצה-ראוויה, עבד אלחכים (שני חברי הקבוצה שהיו בעבר אסירים פלסטינים בכלא הישראלי) ושחר החליטו להציג את הסצנה. אני שיחקתי את עצמי-והתעקשתי לשחזר פרט על גבי פרט את התמונה בה אני מודיעה להורים שלי שעשיתי את "מעשה הבגידה"- סוף סוף יש לי את הכוח לחזור ולהסתכל בחזרה על עברי. עבד אלחכים וראוייה שיחקו את אבא ואמא שלי. לאחר ההצגה להפתעתי היו לאנשים דמעות בעיניים - ההזדהות הייתה מוחלטת. משהו בי נשבר כי סוף סוף נחשף הכאב, ופתאום האנושיות, ההבנה וההזדהות של האנשים איפשרה לגעת בו. כבר לא ראיתי מסביבי יהודים וערבים אלא רק אנשים עם אהבה ומטרה משותפת-להלחם נגד הטרוף שעושה את שני הצדדים כה אומללים.
סיפרתי את הסיפור שלי שלוש ארבע פעמים במהלך אירלנד כשכל פעם הרגשתי שמשהו אחר מיטלטל ומזדעזע בתוכי ומן הצד השני הרגשתי תהליך של ריפוי- סוף סוף הסוד שלי יוצא. סוף סוף אני יכולה לצעוק ולשנות אולי את הסיפור. גם בחברי לקבוצה חל שינוי. ראוויה, שבתחילה היה לה קשה לשחק אמא יהודייה שנשברת כאשר ביתה מכריזה שהיא יוצאת עם ערבי, שמה בתחילה כומתה צבאית. כאשר הסברתי לה שאמא שלי בחיים לא שירתה בצבא ובכל זאת הרגישה כל כך שבורה בסיטואציה הזו, זה טילטל בה משהו והיא התחילה להיות אמפטית כלפיה והפכה להיות ממש כמו אם שניה בשבילי. גם עבדו אלחכים, שכונה אחר כך "משה" על ידי ראוייה, היטיב לשחק את אבא שלי. "אני הבאתי אתכם לכאן כדי שתתחתנו עם יהודיים, איך העזת לשבור לי כך את הלב ולבחור דווקא ערבי!" הוא זעם בכאב שהזכיר את אבא שלי.

האב הישראלי (עבד, המכונה- משה) זועם כשנודע לו שלביתו יש חבר ערבי, "מכל היהודים בישראל מצאת לך חבר ערבי?"

היריעה קצרה מלספר את כל ההתרגשויות וההתרחשויות שהיו באירלנד. רק להגיד שבתוך כל הסבל, האומללות שאנו חיים והחוסר אונים מול המציאות האכזרית, צצים האנושיות באנשים, האהבה והחברות. במסע הזה לא הבנתי מה זה לחיות תחת כיבוש, כיצד כל כך הרבה אנשים מעדיפים לא להסתכל, כיצד אנשים מצדיקים מעשים של רוע בשם פטריוטיות. מן הצד השני נתגלו לי השמחה, האהבה ואמונה חזקה שדברים צריכים להשתנות. כי אין ברירה אחרת. להפתעתי לא רק אני השתניתי. הצגתי את התמונות לאמא שלי ולראשונה נחשף הכאב שבינינו, כשאמא שלי ראתה את דמותה משוחקת על ידי ערבייה. לראשונה מאז הפרידה דיברנו על המאורע והיא הביעה צער מהול בחרטה על מעשה שהיא חשבה אותו בעבר כנכון לחלוטין. בעקבות התמונות היא החליטה להגיע לאירוע הטקס האלטרנטיבי של לוחמים לשלום ולהיחשף למציאות שונה.
כך שבמסע לאירלנד לא רק הופתעתי מאנשי הקבוצה הפלסטינים והישראלים אלא הפתעתי את עצמי ביכולת שלי לשנות לשנות מציאות ולראשונה בחיי הבנתי ובאמת הבנתי את משמעות המשפט שהושמע בקונטקסט אחר לחלוטין אבל לא פחות חשוב עבור כולנו של "אם תרצו-אין זו אגדה".

יעל.