מפגשים

מי שמגיע למפגשי ההיכרות של "לוחמים לשלום" שנערכים בצד הפלשתיני, יכול להתרשם מכמות ואופי האנשים שמגיעים מן הצד השני; כי אנחנו יודעים, פחות או יותר, לצייר בעיני רוחנו את הדמויות שיאכלסו את המפגשים האלה מן הצד הישראלי, אבל קשה יותר לדעת מה מאפיין את מי שמתעניין באותו מפגש, מן העבר השני של המתרס. וגם הם באים בשביל להקשיב, ללמוד, להבין, לחלוק, לשאול, לומר.

חלקם אורחים לרגע במפגש הזה, וחלק אחר ייקלט לתוך המארג של התנועה הייחודית הזו, שמתנהלת כמו תמונת ראי של עצמה- אותה תקווה, אותן אמונות, אותו חלום, בשני עולמות שונים.

אורח לרגע אחד כזה הוא זיאד ח'דאש, מורה מרמאללה שהגיע למפגש בא- ראם לפני כשנה. הוא הביא עימו עותקים מודפסים של סיפור שכתב, מתורגם לעברית קצת משונה, אבל זורמת היטב, עמד בצד חלק גדול מן הזמן וחיכה בצמא לשמוע מה יגידו האנשים.
אחר כך הוא לא שב למפגשים.
אבל דווקא הסיפור היפה שכתב (שפורסם בערבית באחד מתוך חמישה ספרי סיפורים קצרים שהוציא) יכול לפתוח סוג של צוהר על החוויה של הדברים מן הצד השני של אותה גדר.

לסיפור הוא קרא:
וכאילו איש שלישי נתקע בינינו

מפגשים בין אנשים משני צידיו של הסכסוך הם אחד האמצעים העיקריים של "לוחמים לשלום". כי מי שאני לא מכיר יכול להיות רע, מפלצתי, לא אנושי. מי שאני כן מכיר הוא כמוני- הורה, חבר, בן, אח. זה נשמע קל, אבל זה לא. מה שבאמת קל הוא לשנא את מי שאני לא מכיר. ולהמשיך לא לרצות להכיר.

אפשר להמשיך לחיות ככה, אבל ההפסד הוא של כולנו. כי עצימת עיניים לא באמת מעלימה את קיומו של הצד השני. היא רק משמנת את גלגלי השנאה, צובעת את האופק של כולנו בשחור.

"לוחמים לשלום" נותנת הזדמנות למפגש. זה יכול להיות חוג בית בצד הישראלי (אנחנו תמיד שמחים לקבל הצעות לאירוח), זה יכול להיות מפגש היכרות- הם לרוב נערכים מעבר לגדר, כדי לאפשר גם לאנשים מן הצד השני להגיע ולהשתתף, כי המחסומים הם שסתום חד כיווני. אנחנו יכולים להיכנס. הם, לרוב, לא יכולים לצאת.

מפגש היכרות של "לוחמים לשלום" בפאתי א-רם

צרו איתנו קשר. תנו לעצמכם הזדמנות להתבונן במציאות בעיניים פקוחות.