מילים רבות נכתבו על עדותו של אל"מ איתי וירוב במשפטו של סגן אדם מלול הנאשם בתקיפת פלסטיני בנסיבות מחמירות.
בטובו, אל"מ וירוב לוקח אותנו אל המקום האפל של צבא ההגנה לישראל, המקום שבו כף רגלו של "המוסר הצה"לי" אינה דורכת, המקום שבו מונחים כמו טוהר מידות ומוסר מעלים את אותו ניחוח ריקבון עז של מה שפעם היה בו אולי צל של צידוק מוסרי וכיום פשוט מבטא השחתה בגלוי, בראש חוצות, של כל אמות המוסר של החברה הישראלית ושל הצבא, כמיקרוקוסמוס של החברה מתוכה הוא צומח.
בעצם, אל"מ וירוב עשה טובה גדולה לכולנו. הגיע זמנה של הכביסה המבאישה הזאת לעלות על החבלים:
"סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה".
"אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
"חיפוש אחרי כתובת יכול להביא להפעלת לחץ על עובר אורח תמים, חיפוש אמצעי לחימה, תחושת איום, על כח על ציר. יש הבדל בין ללכת לכפר שאין בו איום ואתה לא חושד בשום דבר, לבין אם אתה הולך למשימה שהוגדרה לך, שם הפעלת אגרסיביות היא בהחלט דבר שכיח כלפי כל אחד מהתושבים בכפר".
זה צה"ל של ימינו, זה כוחו, זו גדולתו.
הגדיל אל"מ וירוב לעשות ופרסם לפני מעל שנה מכתב גלוי לאילנה דיין על שפירסמה התעללויות של פקודיו של וירוב בעצירים פלסטינים. מה שאולי בלתי נסבל יותר מכל הוא הטון המצטדק, הנוזף, שמבליע בתוכו תוכחה נדהמת- איך את מעיזה לשפוט אותנו, אילנה, בזמן שאנחנו פה עושים בשבילך את העבודה השחורה?
כי מה שחמור הוא לא הדברים שאמר וירוב, לצערינו הוא לא מחדש דבר. החמור הוא המקום בו אדם שאמור להיות אמון על מוסריות פקודיו, מפקד בדרג בכיר מפקד על חטיבה שכל עבודתה היא בשטחים הכבושים מול אוכלוסייה אזרחית, יוצר לעצמו עולם מוסרי חדש, בו המוסר הוא הרחק בבית, והבית של האנשים שבתוך חייהם הוא ופקודיו מתנהלים כבשלהם, על הבית הזה לא חלים כל חוקי מוסר. והבעיה היא שהוא באמת מאמין שכך נכון. כי כמו כולנו, אל"מ וירוב הוא קורבן של הנסיבות. של העיוות המתקבל כאשר מתבוננים במציאות דרך עדשת הכיבוש.
וכך, במו ידיו הלהוטות, הנרעדות מרוב התפעמות עצמית על העולם המוסרי המצומצם שבנה לעצמו, במסגרתו להגן על כבודו של חייל חשוב יותר מכל דבר אחר, מצטרף אל"מ וירוב לכוחות שבסופו של דבר אינם חדלים מלבנות עתיד חסר סיכוי ותקווה, עבור כולנו.
אין לטעות באחריות של כולנו למציאות הזו. זה לא ייגמר, אם לא נתעורר.
בטובו, אל"מ וירוב לוקח אותנו אל המקום האפל של צבא ההגנה לישראל, המקום שבו כף רגלו של "המוסר הצה"לי" אינה דורכת, המקום שבו מונחים כמו טוהר מידות ומוסר מעלים את אותו ניחוח ריקבון עז של מה שפעם היה בו אולי צל של צידוק מוסרי וכיום פשוט מבטא השחתה בגלוי, בראש חוצות, של כל אמות המוסר של החברה הישראלית ושל הצבא, כמיקרוקוסמוס של החברה מתוכה הוא צומח.
בעצם, אל"מ וירוב עשה טובה גדולה לכולנו. הגיע זמנה של הכביסה המבאישה הזאת לעלות על החבלים:
"סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה".
"אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
"חיפוש אחרי כתובת יכול להביא להפעלת לחץ על עובר אורח תמים, חיפוש אמצעי לחימה, תחושת איום, על כח על ציר. יש הבדל בין ללכת לכפר שאין בו איום ואתה לא חושד בשום דבר, לבין אם אתה הולך למשימה שהוגדרה לך, שם הפעלת אגרסיביות היא בהחלט דבר שכיח כלפי כל אחד מהתושבים בכפר".
זה צה"ל של ימינו, זה כוחו, זו גדולתו.
הגדיל אל"מ וירוב לעשות ופרסם לפני מעל שנה מכתב גלוי לאילנה דיין על שפירסמה התעללויות של פקודיו של וירוב בעצירים פלסטינים. מה שאולי בלתי נסבל יותר מכל הוא הטון המצטדק, הנוזף, שמבליע בתוכו תוכחה נדהמת- איך את מעיזה לשפוט אותנו, אילנה, בזמן שאנחנו פה עושים בשבילך את העבודה השחורה?
כי מה שחמור הוא לא הדברים שאמר וירוב, לצערינו הוא לא מחדש דבר. החמור הוא המקום בו אדם שאמור להיות אמון על מוסריות פקודיו, מפקד בדרג בכיר מפקד על חטיבה שכל עבודתה היא בשטחים הכבושים מול אוכלוסייה אזרחית, יוצר לעצמו עולם מוסרי חדש, בו המוסר הוא הרחק בבית, והבית של האנשים שבתוך חייהם הוא ופקודיו מתנהלים כבשלהם, על הבית הזה לא חלים כל חוקי מוסר. והבעיה היא שהוא באמת מאמין שכך נכון. כי כמו כולנו, אל"מ וירוב הוא קורבן של הנסיבות. של העיוות המתקבל כאשר מתבוננים במציאות דרך עדשת הכיבוש.
וכך, במו ידיו הלהוטות, הנרעדות מרוב התפעמות עצמית על העולם המוסרי המצומצם שבנה לעצמו, במסגרתו להגן על כבודו של חייל חשוב יותר מכל דבר אחר, מצטרף אל"מ וירוב לכוחות שבסופו של דבר אינם חדלים מלבנות עתיד חסר סיכוי ותקווה, עבור כולנו.
אין לטעות באחריות של כולנו למציאות הזו. זה לא ייגמר, אם לא נתעורר.
4 תגובות:
זה נשמע קצת פואטי במכתב שלו לאילנה דיין "נשמע את רטינתו של המעוכב במחסום, ונבדוק בקפידה עוד רכב, ונפרוק סחורה מעוד משאית, נפשפש בכליו של כל עובר אורח."
הבעיה שלי היא לא עם החיילים (למרות שאני כועס) אלא עם החברה. כל עוד מדובר בערבים לאף אחד לא אכפת. נסו להחליף את הכתבה ובמקום ערבים יהיה כתוב על התנהגות השוטרים לבני נוער בכניסה לאיזור מסיבות, ופתאום המושג של 'ברכיה' או סטירה יזעזע את כולנו. הבעיה של הכיבוש היא במה שזה גרם לנו, בעובדה שזה הפך אותנו לאדישים לסבלם של אחרים, באטימות שלנו.
אובמה, מחכים לך שתוציא אותנו מהבוץ שממנו אנחנו לא רוצים לצאת ולא יודעים איך
אני חייב להתוודות על תהליך הקריאה (המוזר) שעברתי עם הטקסט הזה. בכל מקרה, בעודי שב מכנס על תיאטרון פוליטי וחברתי ואקטיביסטי-טיפולי בארה"ב, קראתי את הטקסט ולתומי או יותר נכון לעייפותי, חשבתי שהוא נכתב על תיאטרון סאטירי וגבולות הלגיטימיות וההשפעה שלו בחברה דמוקרטית, בעיקר בגלל הציטוט הבא:
סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה
מיד חשבתי לעצמי, כמה אני מסכים עם הדברים הנאמרים. הייתי בטוח שזהו איזשהו ציטוט של ברכט על סאטירה. אהבתי את הרעיון של המחשבה על סאטירה כאמורה לעתים להכות (מטפורית כמובן וזוהי מטפורה יפה לתפקיד ה"מצליף" שלה) בעורף (שוב מטפורה, הפעם לחברה המתלבטת בעורף בעוד המלחמה מתנהלת בחזית). זאת ועוד, חשבתי מה משמעותה של סאטירה המכה ישר בחזה (מקום המצאותו של הלב, הרגש, המצפון והמוסר של כל חברה מתוקנת). חשבתי שהנה מר ברטולט ברכט שואל שוב "האם יש טבלה בחברה דמוקרטית שאומרת מה מותר לסאטירה לבקר? ומה אסור?" ומיד השבתי, ברוחו שלו כמובן: "לא! וגם בלתי ניתן שתהיה!". ורק אז קיבלתי את הסטירה. האמיתית. אבל הפעם מאל"מ וירוב עצמו, ומחייליו, וממפקדיו, ומהצבא כולו, וממשלת ישראל, ומהכנסת, ומבית המשפט העליון, ומהפצועים, ובעלי עיטורי הגבורה, ומהמשפחות השכולות, ומהתקשורת, וממי לא בעצם? מכל מי ששותק. וזה כאב, וזה כואב...
משום מה נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי הוראות פתיחה באש בשטחים כשהייתי חייל איפושהוא ב1990 או 1991.
נאמר אז לנו, שמכיון שהירי הוא להגנה, אז אחרי שבקבוק תבערה נזרק באויר - אין לירות על הזורק כי הזורק עצמו כבר לא מסכן את הכח. ואז היו כבר 23 שנים לכיבוש.
אני מרגיש כאילו השילו את שכבת הכבוד העצמי האחרונה שיש ללוחמים. לא לזה התגייסנו. זאת לא "הגנה לישראל".
היום 18/6 התפרסמה גרסה חדשה ומתוקנת של וירוב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3733363,00.html# אין ספק שזו גרסה מרוככת, אך זה לא משנה דבר, מה שהשתנה הוא הגרסה ולא המציאות. האם הצבא יוציא הנחיות חדשות לחיילים? האם הצבא חוקר האם החיילים אכן מתנהגים כפי שוירוב תיאר, הם יודעים את התשובה
הוסף רשומת תגובה