אי אלימות

אי אלימות היא, קודם לכל, תפיסת עולם.
ישנם ביטויים רבים לאי אלימות ומבטאים רבים שלה, ואחד הרצפים המרכזיים שלה הוא הרצף שבין התנגדות פאסיבית לבין התנגדות אקטיבית לאלימות, כשהבסיס הוא אחד- בחירה בדרך שאינה משתמשת בכלים אלימים, גם כאשר היא נאבקת, על פי דרכה, בכוחות אלימים.

אין לבלבל בין אי אלימות לפחדנות וכניעה- שני המבטאים המרכזיים שלה, מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, שניהם נרצחו בגלל דרכם.
ובצריבה הגנטית של ההיסטוריה הישראלית הפרטית שלנו, קיים הנאום שנשא רבין לפני הירצחו בכיכר;

"תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן,
בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה
בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות
אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

מפתיע, או אולי לא, כמה כוח יש לבחירה בדרך שמוותרת על הכוח- עד כדי כך שמבטאיה העיקריים נרצחים, בגלל הפחד שמעוררת במתנגדיהם התקווה שהם זורעים.

תקווה, אין ספק, היא דבר מפחיד.
צריך אומץ רב כדי לאמץ אותה בשתי ידיים ריקות מנשק.



היה זה מהטמה גנדי שאמר,
בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך הם ילעגו לך, אחר כך הם ילחמו בך, ואז תנצח.