אי אלימות היא, קודם לכל, תפיסת עולם.
ישנם ביטויים רבים לאי אלימות ומבטאים רבים שלה, ואחד הרצפים המרכזיים שלה הוא הרצף שבין התנגדות פאסיבית לבין התנגדות אקטיבית לאלימות, כשהבסיס הוא אחד- בחירה בדרך שאינה משתמשת בכלים אלימים, גם כאשר היא נאבקת, על פי דרכה, בכוחות אלימים.
אין לבלבל בין אי אלימות לפחדנות וכניעה- שני המבטאים המרכזיים שלה, מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, שניהם נרצחו בגלל דרכם.
ובצריבה הגנטית של ההיסטוריה הישראלית הפרטית שלנו, קיים הנאום שנשא רבין לפני הירצחו בכיכר;
"תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן,
בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה
בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות
אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
מפתיע, או אולי לא, כמה כוח יש לבחירה בדרך שמוותרת על הכוח- עד כדי כך שמבטאיה העיקריים נרצחים, בגלל הפחד שמעוררת במתנגדיהם התקווה שהם זורעים.
תקווה, אין ספק, היא דבר מפחיד.
צריך אומץ רב כדי לאמץ אותה בשתי ידיים ריקות מנשק.
היה זה מהטמה גנדי שאמר,
בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך הם ילעגו לך, אחר כך הם ילחמו בך, ואז תנצח.
הצטרף כמנוי ל-
תגובות לפרסום (Atom)
4 תגובות:
כמה הגיגים, קצת מבולבלים, בתגובה:
יש קשת צבעים של אפור בין אי אלימות מוחלטת של תינוק, אלימות אכזרית של ילדים בגן, לבין מעשים אלימים בעליל, רצח והכחדת עם. ונשאלת השאלה הידועה: האם זריקת אבנים זה אלימות? מתי כן ומתי לא?
דרך אחת להתקדם זה לשאול: מתי כן מותר להתשמש באלימות? האם הקם להורגך רצוי שתשקים להורגו? מתי תדע לבטח שמישהו קם להורגך? מתי זה מאוחר מידי? אלו שאלות שליבונן יכול לעזור להעביר את העיקרון שרבים מסכימים לו אל כללים יותר מעשיים בשטח.
אספקט נוסף הוא רוח הדברים. האם יש "גישה אלימה"? גישה כוחנית? האם שנאה וכעס מובילים לאלימות? האם אפשר להיות לא אלים אך להביע "רצח בעיניים"?
האם לדבר על "גישה לא אלימה" או רק על "מעשים לא אלימים". האם יריקה בפרצוף זה אלימות? האם סתירה, מכה, דחיפה? ומה עם תפיחה על הכתף? זה חברי? זה אלים?
האם יש אלימות בטבע? האם הצ'יטה אלימה כלפי הבמבי שתפסה עם שיניה בגרונו? האם יש "אלימות טבעית" שאינה יכולה להחשב כאלימות, אלא כצורך בסיסי? צורך של מי?
מחקר מאוניברסיטת סטנפורד - מה הופך בני אדם רגילים למרושעים.
שלום לכולם,
מאוד ממליץ להקדיש שעה לסרט בלינק המצורף. המחקר נעשה בתגובה לאירועי אבו-גריב, כלא אמריקני בעיראק שבו התעללו בעצורים.
המסקנה העיקרית: יש "דליים" שכל "תפוח" שתשים בהם ירקיב.
הסרט הוא הרצאה מאוד מעניינת, מצחיקה, ומאוד באנגלית.
http://www.youtube.com/watch
v=cMoZ3ThW6x0
צפיה נעימה,
יניב רשף
הינה הלינק הנכון שעובד:
http://www.youtube.com/watch?v=cMoZ3ThW6x0
מה שמעניין בהרצאה שלו, מבחינתי, הוא הדיון מי יוצר את הדלי הרקוב, מי יוצר את המצב בו יש תפוחים רקובים. הוא מציג תמונה של דונלד רמספלד בכלא אבו גרייב, בתחקיר איך נוצרו התפוחים הרקובים, המסקנה שלו היא שרמספלד-המערכת היא הרקובה, כי היא יוצרת את הסיטואציה, מאפשרת קיומה, ובעיניים פקוחות מתעלמת, וכמה זה דומה למה שקורה אצלנו.
כמה קל לומר שהחייל שירה כדור גומי ליד רגל של עציר כפות, הוא תפוח רקוב, אך מה שרקוב הוא המערכת שמאפשרת זאת, שיוצרת את הנסיבות.
הכיבוש רק לפלסטינים, הוא רע לנו באותה מידה כי אנחנו מתבהמים.
ראו את הקליפ החייל היוניברסלי
http://www.youtube.com/watch?v=ohXsdbF-7jc
הוסף רשומת תגובה