קריאה לשלום של אב פלסטיני שכול, מאת בסאם עראמין*

"ביום שבו בתי נורתה, רבתי איתה.

כשעמדה בפתח הבית, בדרכה לבית-הספר, הכריזה עביר כדרכם של ילדים, שהיא תשחק עם חברה אחרי-הצהריים ולא תחזור מייד הביתה ללמוד למבחן שאמור היה להיערך למחרת היום. היא היתה בת עשר, פיקחית, תלמידה חרוצה, ובכל-זאת ילדה קטנה.

היא רצתה לשחק. אמרתי לה שלא תחשוב על זה אפילו.

אילו יכולתי לומר לה משהו עכשיו, הייתי אומר: לכי, תעשי מה שאת רוצה, שחקי.

כי עכשיו היא לא תשחק יותר לעולם. לעולם לא תצחק, לעולם לא תשמע את חברותיה קוראות בשמה, לעולם לא תרגיש את אהבת משפחתה עוטפת אותה בלילה כמו שמיכה חמה.

עביר, השלישית מבין ששת ילדי, נורתה בראשה בדרכה מבית-הספר ב- 16 בינואר 2007, לאחר שנלכדה בתקרית בין כוחות משמר-הגבול הישראלי וילדים מבוגרים יותר, שאולי – ואולי לא - זרקו אבנים. היא מתה כעבור יומיים.

אני יודע מה אמר הצבא הישראלי על התקרית, ואני יודע מה ראתה אחותה הבוגרת של עביר, ערין, בשתי עיניה: עביר ברחה בריצה מהחיילים, כשלפתע עצרה ונפלה, והדם ניתז על הקרקע. נתיחה עצמאית מאשרת כי סיבת המוות הסבירה ביותר היא כדור גומי, שעבר דרך עורפה של עביר. הכדור נמצא אצלי בבית, כי ערין המסכנה, שראתה איך אחותה נורתה, הרימה את הכדור והביאה אותו הביתה. לא הופתעתי כשהצבא הישראלי ניסה להאשים את עביר במותה. תחילה אמרו לנו שנמנתה עם זורקי האבנים. אמרו לנו ש"משהו" התפוצץ לה בין הידיים – למרות שידיה היו שלמות בדרך נס – בטרם הספיקה להשליך את הדבר הזה על הג'יפ של משמר הגבול.

לא הופתעתי, אבל המצוקה שהבדיות האלו גורמות לאשתי ולי קשה לתיאור. התינוקת שלנו נהרגה – האם צריך לחלל גם את שמה ואת תמימותה?

קל, כל-כך קל, לשנוא. לחפש נקם, למצוא לעצמי נשק, להרוג שלושה או ארבעה חיילים בשם בתי. זו הדרך שבה ישראלים ופלסטינים מנהלים את העניין זה זמן רב. כל ילד מת – וכל אחד הוא ילד של מישהו, הוא סיבה נוספת להמשיך ולהרוג.

אני יודע. פעם הייתי חלק מהמעגל הזה. ביליתי שבע שנים בכלא ישראלי, משום שעזרתי בתכנון פעולה חמושה נגד חיילים ישראלים. אז התאכזבתי שאיש מהחיילים לא נפגע.

אבל בזמן שריציתי את עונשי, שוחחתי עם רבים מהשומרים שלי. למדתי על תולדות העם היהודי. למדתי על השואה.

ובסופו של דבר הבנתי: בשני הצדדים, הפכנו לכלי המלחמה. בשני הצדדים יש כאב, ואבל, ואובדן אינסופי.

הדרך היחידה לגרום לזה להיפסק, היא להפסיק את זה בעצמנו.

אנשים רבים באו לתמוך בנו ולעודד אותנו כשעביר שכבה על ערש דווי, פניה הקטנות לבנות כגיר, עיניה עצומות לעד. בין אלה שלא משו מצידי היו כמה בחורים שלמדתי לאהוב כמו אחים, בחורים שמכירים את עברי ושותפים לו. בחורים שאומנו, כמוני, לשנוא ולהרוג, אך כעת גם הם מאמינים שעלינו למצוא דרך לחיות עם האויבים לשעבר.

בחורים ישראלים. חיילים קרבים לשעבר, כולם.

הבחורים האלה ואני חברים בתנועת "לוחמים לשלום." כל אחד מאיתנו – 300 פלסטינים וישראלים – עמד פעם בקו החזית של העימות. ירינו, הפצצנו, עינינו והרגנו. האמנו שזו הדרך היחידה לשרת את עמנו.

כעת אנו יודעים שזה לא נכון. אנו יודעים, שכדי לשרת את עמנו עלינו להלחם בשנאה שבקרבנו, ולא זה בזה.
עלינו למצוא דרך לחלוק את האדמה הזו, שאותה נוצר כל אחד מהעמים בעמקי נשמתו. לבנות שתי מדינות זו לצד זו. רק אז ייגמר האבל.

לא אשקוט עד שהחייל האחראי למותה של בתי יועמד למשפט ויתמודד עם המעשה שלו. אדאג לכך שהעולם לא ישכח את בתי, את עביר היפהפייה שלי.

אבל לא אבקש נקם. לא, אני אמשיך בפעולה שלקחתי על עצמי, יחד עם אחי הישראלים. אני אלחם בכל כוחותיי כדי ששמה של עביר, דמה של עביר, יהפוך לגשר שיגשר סוף-סוף על התהום בינינו, לגשר שיאפשר סוף-סוף לישראלים ולפלסטינים לחיות בשלום, אינשאללה.

אם הייתי יכול לומר משהו לבתי, זה מה שהייתי מבטיח לה. והייתי אומר לה שאני אוהב אותה מאוד-מאוד".

עביר עראמין היא ביתו של בסאם עראמין, חבר בתנועת לוחמים לשלום.

תמונות מיום עבודה של ארגון לוחמים לשלום להקמת גן לזכרה של עביר עראמין ותמונות מטקס חניכת הגן.

* דבריו של בסאם צוטטו מתוך פוסט שנכתב על עביר בבלוג עכשיו תורי