חומה ומגדל- פעילות לוחמים לשלום היום, שבת 6/6/09

השאלה איך מדווחים פעילות של יום כזה, האם להתחיל בדרך שעברנו ובה נסענו בכביש 60 וכביש 317, כבישים שהיו הדרכים הראשיות שהובילו בין הכפרים הפלסטינים באיזור וכיום מהווים כבישי אפרטהייד כשהנסיעה בהם מותרת בעיקר ליהודים (אל תחפשו החלטת ממשלה בנושא, זה לא כתוב באף מקום אך זה מיושם).

האם להתחיל את הספור מהשמחה של הפלסטינים כשהצליחו להגיע לגבעה ששייכת להם, רק בגלל שהיו אתם ישראלים,

או אולי מסיימים בכך שאני כעת בבית אחרי מקלחת מתקתק על על המקלדת ויודע שהיום בלילה סביר שהמתנחלים יבקרו את הפלסטינים שהיו איתנו וגרים באיזור, ויראו להם את נחת זרועם.

אך אני אתחיל דווקא מתחילת המאה הקודמת, התנועה הציונית הייתה אז בראשית דרכה, הישוב היהודי חפש דרכים להתפתח, היהודים שרכשו אדמות רבות לא יכלו להתיישב בהן, והחליטו לנצל את החוק העותמני, שאסר על השלטון להרוס בית שיש לו גג, ובאישון לילה הקימו כמה נקודות התיישבות תוך שהם מקפידים שלמבנים שבנו יהיו גגות לפני עלות השחר, ובכך מנעו את הריסתם בידי השלטון הבריטי. וכך זכינו לישובים כמו חניתה, גינוסר, טירת צבי ורבים אחרים. זאת היתה הציונות במיטבה, על ברכי הספורים האלו גדלנו והם שהחדירו בנו את רוח ההקרבה שאיפיינה כל כך את המדינה בשנותיה הראשונות.

היום המתנחלים טוענים שהם כמו אותם ציונים ראשונים, שגם הם מיישמים את רוח הציונות וכל רצונם הוא ליישב את הארץ, ולא ברור להם כלל על מה המהומה. ובאמת, רוב הישראלים כלל לא יודעים מה קורה בשטחים, מה עושים המתנחלים בשמנו כאשר הם נושאים את שם הציונות לשווא, ומה עושה הצבא כאשר הוא מגן על פעילות זו, וכמובן המדינה שמתירה להם לעשות מה שהם רוצים.
אז כך זה עובד:

המתנחלים מגיעים לגבעה כלשהי ומקימים עליה מאחז, שהוא למעשה סוכה או קרוון. הגבעה היא בדרך כלל אדמה פלסטינית פרטית. הצבא והמדינה נותנים להם לגיטמציה בעצם העובדה שכאשר מוקם מאחז מיד מגיעים חיילים לשמור עליו וכמובן כדי להגן על המתנחלים. בעלי האדמה המקוריים כבר לא יכולים לעבד אותה.

כך נראה מאחז 'גבעת הדגל'- מבנה נטוש בראש גבעה. הרי לכם "הריבוי הטבעי" של המתנחלים

אך כאן לא נגמרת החגיגה:

מסביב להתנחלות מוכרז איזור שב"מ (שטח בטחוני מיוחד); איזור חיץ שמקיף את ההתנחלות, שלפלסטינים אסור להיכנס גם אליו. מה גודלו ומה שטחו, אף אחד לא יודע. הפלסטינים מגלים זאת באמצעות נסיון וטעייה: אם תופסים אותם ומכים אותם על כי הגיעו לנקודה מסויימת, אז לשם אסור להגיע. כמובן שאין סימון ואין שום החלטה רשמית וכאשר החיילים מתחלפים ההגדרות שלהם גם כן משתנות והמשחק מתחיל מחדש.

אך גם כאן לא נגמרת החגיגה:
חוק עותמני נוסף (מה מפריע לנו בשנת 2009 ליישם חוקים עותמניים אם הם לטובתנו) קובע כי בעל אדמה שלא מעבד את אדמתו שלש שנים מאבד אותה לזכות הסולטן. והנה המקרה המושלם, התושב הפלסטיני שלא יכול להגיע לאדמתו במשך שלש שנים אמור לאבד אותה. ישנם מקרים רבים כאלו בגדה, וכעת, כשאדמת המאחז הופכת להיות אדמת מדינה (שכמובן אין לה בעיה שישב שם המאחז) אז ניתן להרחיב את המאחז, והוא הופך לשכונה, ולה יש שב"מ גדול יותר וחוזר חלילה.

בשמנו ובגיבוי הצבא שלנו המדינה באמצעות המתנחלים עסוקה במסע גזל ואין מילים קלות מזה לתאר את המצב. כשמסתכלים על מפה של האיזור גם מבינים את התמונה הכללית, המאחזים מתרחבים לאט לאט ויוצרים רצף גאוגרפי שמבתר את איזורי הישוב הפלסטיני, כך שהפלסטינים שמנותקים על ידי רצף זה מהמרכזים העירוניים שלהם, נדחקים לייאוש ולעוני נורא. ואת זה המתנחלים מכנים מימוש הציונות. ואת זה המדינה מכנה התיישבות שמקורה בריבוי טבעי ואת זה אנחנו מכנים גזל וגניבה.

עלינו היום לגבעה ששייכת למשפחתו של ראאד אל הדאר- המתאם הפלסטיני של תנועת לוחמים לשלום. יש עליה קרוון אחד שהיה נטוש כשהגענו, לאחרונה יצקו בו רצפה ובעוד זמן קצר יוסיפו עוד קרוונים לצידו, וכך זה ימשיך אלא אם נאמר- עד כאן. הקמנו על הגבעה סוכה זמנית כדי להמחיש שבעל הקרקע נמצא בה והאדמה אינה נטושה, הצבא בקש לפנות אותנו, האיומים הרגילים של הצגת צו אלוף פיקוד שמכריז על המקום כשטח צבאי סגור, רק שהצו לא היה חתום.

הפעולה מבחינתנו היתה לא אלימה ואי אלימות אין משמעה כניעה, אלא הפגנה והתרסה אך באמצעים לא אלימים. הקמנו את הסוכה למרות שהצבא הרס אותה (אך לא את הקרוואן שהוצב שם גם ללא אישור), אין זה משנה- בסופו של דבר עזבנו את המקום בידיעה שעוד נשוב לשם. החדרנו מעט גאווה בלבבות הפלסטינים והרבה סיפוק בליבנו; מעבר לשמחה שלנו בשמחתם, חשוב היה לנו עוד יותר למחות, בגלוי, על פעולות נפשעות שמבצעים מתנחלים כבייכול בשמנו, ובודאי בגיבוי הצבא והממשלה שלנו.

אם הקול שלנו לא ישמע, הכתם יכתים את כולנו.
ארבעים ושתיים שנים של חצר אחורית שמתהדקת לצווארה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אין לזה תוחלת ואין לזה עתיד.

התעוררו, הצטרפו, השמיעו קולכם. זו המדינה שלנו. אל תפקירו אותה לאלה שרוצים לסחוף את כולנו לעולם האפל, חסר העתיד וחסר המוסר, שהם נאחזים בו, בשמנו.

כתב: רוני סגולי, חבר לוחמים לשלום.

קישורים לאירוע בעיתונות: ערוץ 2, וואלה