"עמל של חודשים נשרף עם העשן ברוח"

המתנחלים הקיצונים כועסים.

יותר משהם כועסים, הם מבוהלים. כל אחד יכול להרגיש שהרוח שינתה כיוון, שהשמיים מתבהרים מעט מעלינו, שהפטרון שניסח שיח בינלאומי שלם על צירים ועל רשע, נעצר עכשיו לתהות בעצמו על דרכו.

מדינת ישראל יישבה במהלך השנים אנשים רבים בשטחים הכבושים, שהאידאולוגיה הבסיסית שלהם היתה איכות חיים בזול. במובן מסויים הם קורבנות של הנסיבות, של מערכת שניתבה אותם להיאחז באדמה, בשמה. יש מתנחלים שיוותרו על האדמה הזו לו יוצע להם הסדר, שמבינים שבסוף הדרך הזו יש סוף. חייב להיות.

אבל יש אנשים אחרים שמתקשים להיפרד מהצירים, הם אוחזים בהם בשתי ידיים איתנות. כי כמו שאתה יכול להשליך את כל הרע על האחר, כך אתה יכול לחוש נקי. מוסרי. טהור. אם ניתן לגייס בנוסף גם שנאה גדולה (שנובעת מציווי של עליונות, הבה נודה) לכל מה שהוא אינו אתה, אזי על אחת כמה וכמה.

אפשר לקנא בהם על היכולת שלהם לשקוע עמוק אל תוך המציאות המעוותת שבנו לעצמם בביטחון כה רב. אפשר גם להתחיל לחשוש. יש מי שלא רוצה שקט. יש מי שהעתיד השחור שלנו מספק את הצורך שלו. נותן דלק לצדקת הדרך שלו. מאפשר לו להמשיך ולהחזיק במציאות שבנה לעצמו. אלה אנשים שיעשו הכל כדי שהמציאות הזו לא תשתנה עבורם. הכל. ויד אלוהים מדומה מנחה אותם כשהם מתווים את דרכנו שאולה.

המתנחלים הקיצוניים כועסים,

יותר משהם כועסים, הם מפחדים. זה לא מצב נוח. לאן להפנות את התסכול שלהם. לאן לקחת אותו, כשהרוח משנה ככה כיוון בפתאומיות.

לפגוע במי שחלש. במי שלא יכול להגיב. במי שנחות. במי שחייו שווים עבורם כקליפת השום. לפגוע, לרמוס, להכות, לשרוף.

לפעמים הדמיון בין המעשים האלה לבין תמונת העבר היהודי שממנה אנחנו בורחים כל חיינו, הוא פשוט מצמרר.

הנה שני סיפורים שלוחמים לשלום ישראלים שלחו ביומיים האחרונים במייל. חשוב לומר- עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה שאף אחד לא יודע, של הרס ושריפת שדות של פלסטינים ("תג מחיר", אותם בריונים קוראים לזה) שאין להם אל מי לבוא ובפני מי לשטוח את עולמם שחרב.

"לפני מספר חודשים אני ונאביל נסענו למושל ג'נין כדורא מוסא ובדרך היינו זקוקים לעזרה- החיילים לא נתנו לי ולנאביל להמשיך ולנסוע ברכב ישראלי לכיוון ג'נין מהמחסום בשבי שומרון. על אם הדרך פגשנו באקראי את חתאם וואוי שהציע לנו את עזרתו. חאתם אמר לנו מבלי שנכיר האחד את השני שאנו יכולים להחנות את רכבנו אצלו בבית לנסוע במונית לג'נין וכשנחזור תחכה לנו ארוחה טעימה.
אני ונאביל נסענו, נפגשנו עם מושל ג'נין וחזרנו אל ביתו של חאתם שגר בכפר דיר א-שרף הסמוך להתנחלות שבי שומרון. הוא עמד בהבטחתו, אכלנו שתינו אצלו פטפטנו ונפרדנו לשלום. מאז ביקרנו אותו פעם אחת ושוחחנו איתו מספר רב של פעמים. ובכן מדוע אני מספר לכם את כל זה?! כי אתמול המתנחלים שרפו את שדה החיטה של משפחתו. עמל של חודשים נעלם עם העשן ברוח. הייתי עצוב, כועס ומושפל על מה שהמתנחלים עשו לאיש הכל כך יקר שעזר לי בזמן מצוקה.
דיברנו אתמול ארוכות בטלפון והוא ניחם אותי בכך שהוא יודע שלא כל הישראלים הם מתנחלים ואחרי הכל ואף על פי מה שהם עשו לו הוא מחכה ומצפה לראות אותי ואת נאביל אצלו בבית שותים כוס תה על מרפסת ביתו בדיר א-שרף.

שאלוהים יתן לנו הרבה כח לשרוד את אחת התקופות הרעות שעוברות עלינו.

אהרון."

ועפרה כתבה:

"ערב טוב. לפני מספר דקות התקשר אלי חוסיין (אחד הפעילים בדרום הר חברון) הוא סיפר שדודו הותקף היום באבנים סמוך למאחז הבלתי חוקי עשהאל בזמן שנסע על הטרקטור שלו. הטרקטור נפגע, אחד החלונות התנפץ ואחת האבנים אף פגעה בגבו של מוחמד. במהלך האירוע זיהה מוחמד את התוקפים ולטענתו זו לא הפעם הראשונה שהם משליכים אבנים בכביש. חוסיין התקשר לשאול מה לעשות. לא הייתה לי תשובה והדבר היחיד שיכולתי להגיד לו זה שאם הם מחליטים להגיש תלונה שיפנו ליש דין. אני מנסה לחשוב כמה אנשים נפגעים ממתנחלים שלא מכירים מישהו מלוחמים לשלום או מכל ארגון אחר ועל הפגיעות האלה כלל איננו יודעים.

עפרה."

הגיע הזמן לשלב ידיים. להיעמד מול אותם אנשים ולומר- זה לא המחנה שלנו, זה לא מייצג את המדינה שלנו. זה לא יכול לקבוע את השיח הציבורי ולא ניתן להם לפגוע כך, ללא אבחנה, באחר, בשם כולנו.

הגיע הזמן לומר די. כי בסוף הדרך הזאת יש סוף.

ואסור לתת להם ולקיצוניים מן הצד השני להכתיב אותו.