פוסט טראומה

אל פוסט טראומה נהוג להתייחס כאל תגובה של האדם לאירוע קיצוני, טראומטי, אליו הוא נחשף. מן הטעם הזה, הדיון על פוסט טראומה על פי רוב נסוב סביב ארועים בהם האדם היה הנגרם ולא הגורם.

הפסיכולוג גבי בונויט, במאמר שפורסם באתר פסיכולוגיה עברית ברשת, מציע התבוננות מעט שונה על פוסט טאומה. לפי בונויט, פוסט טראומה עשויה להתעורר גם כתגובה של האדם לחשיפה שלו לאלימות שלו עצמו כלפי האחר. בונויט קובע כי חיילים ישראלים רבים חווים פוסט טראומה כתוצאה מדה הומניזציה ואלימות כלפי הפלסטינים, בעקבות המפגש היום יומי עם אנשים ליד המחסום, והחדירה הכופה והפולשנית של חיילים למרחבים פרטיים ואינטימיים של אנשים זרים;"אותם חיילים פוסט טראומתיים לא מסוגלים לעכל ולתפוס את הביטויים האלימים שלהם כפי שבאו לידי ביטוי בשירות הצבאי כחלק מהם". לדבריו, "הטראומה היא לא רק מנת חלקו של הקרבן המנוצל אלא גם של האוביקט האלים הנחשף לאספקטים חשוכים ואפלים באישיותו. החשיפה מתרחשת בסביבה שאינה מאפשרת לאדם האלים להגן על עצמו מפני הפוטנציאל האלים שבו. כך הוא הופך לקרבן של אלימותו ושל חברה או סביבה שאינה יוצרת תנאים שיאפשרו לאדם לשמור על עצמו מפני אלימותו".

האתר בשביל המחר משתייך למיזם שהוקם עבור לוחמים לשעבר אשר מתקשים לחזור לשגרה לאחר שחרורם מן המסגרת הצבאית. באתר מתפרסמים בין השאר קטעים שכתבו אותם משוחררים.
אנחנו מציעים קישור לקטע שנכתב באתר זה, שנקרא "שק שחור" ויש ביכולתו להמחיש בצורה טובה (ומצמררת) את הכתוב למעלה.

הוא גם יכול לענות על השאלה הכל כך חשובה, והיא שאלת המחיר של 42 שנים של כיבוש. הפלסטינים חופשיים מההטייה הזו, הם חיים בתוך הכיבוש, נושמים אותו, מארחים אותו בבתיהם, במכוניותיהם, ברחובותיהם. הם יודעים את המחיר. הם חיים את תוצאותיו והשלכותיו האיומות באופן יומיומי.

מרבית הישראלים מתנהלים בתוך מציאות רחוקה מאד מגבולות הקו הירוק. אבל תהיה זו נאיביות, או טפשות, או שתיהן גם יחד, לחשוב שאת המחיר משלמים רק תושבי הדרום ונפגעי הפיגועים.

דברו עם השכנים שלכם, הבנים שלכם, האחים שלכם, בני הזוג שלכן.

הם יודעים.