מכסות

לפני מספר ימים פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה שמתארת את הנהנים, כלכלית, ממדיניות המצור על עזה, בעזרתם האדיבה של אנשים מתוך מערכת הבטחון:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1092182.html?more=1

מעבר למתואר בכתבה, חשוב להבין שהרווחים מן המצור הם מעבר להקשר הפרטי של אדם זה או אחר-
במונחים כלכליים, מצור הסחורות, שמגדיר כמה סחורות ומאיזה סוג ייכנסו לתוך עזה, הוא מכסה, באנגלית- Quota, שהממשל מטיל. להלן מה שהכלכלה למדה לגבי מכסות:

מכסת יבוא היא סוג של הגבלת מסחר הגנתית, ששמה מגבלה פיסית על הכמות של מוצר שיכול להיות מיובא לתוך מדינה בזמן נתון. מכסות, כמו הגבלות מסחר אחרות, נועדו לטובת היצרנים של המוצר בכלכלה המקומית, על חשבון כל הצרכנים של אותו מוצר בכלכלה זו.
המבקרים טוענים שמכסות מביאות לרוב לשחיתות (שוחד לקבל חלק מהמכסה), הברחות (עקיפת המכסה) ומחירים גבוהים יותר לצרכנים.
(תורגם מויקיפדיה Import quota )
כלומר, כל הטלת מכסות מזמינה שחיתות, בה בודדים נהנים כלכלית על חשבון הרוב (פלסטינים וישראלים).
אבל לא רק בסחורות מדובר. הכיבוש כולו הוא מערכת של מכסות: מכסות של אישורי כניסה ועבודה, מכסות על חופש התנועה של הפלסטינים והישראלים, עבודות קבלנות בטחוניות וכו'.
ואת הכל מצדיק הנימוק הבטחוני.
וכך, מי שמנפיק את הנימוק הבטחוני, מנפיק גם את אישורי התנועה של הסחורות, ומוציא מכרזים בשווי מליוני שקלים, ומחליט על המכרזים.
זה בפני עצמו יכול להאיר באור מעט אחר את הנימוקים והמידע שמערכת הבטחון והפוליטיקאים מנפקים לנו, או לפחות לספק לנו סיבה לתהות באשר לאמיתות המציאות שבה משכנעים אותנו שאנחנו חיים.
שימו לב למשפט הזה מתוך הכתבה:

בדיון שהתקיים בלשכתו של וילנאי, הוחלט שבכל יום יוכנסו 15 משאיות עם תוצרת
חקלאית.
וילנאי, בסיכום הדיון, הורה להכניס לרצועה בכל שבוע שלוש משאיות עם
מלונים, "כדי לא
ליצור כשל שוק בארץ".

בהחלט כשל. -מוסרי. ומהסוג הגרוע, זה שלא גורם לאף אחד לחוש ולו מעט אי נוחות.

לפחות המלחמה בעזה הסתיימה, מזל, כי אפשר לחזור ולמצא פתרון לפירות וירקות "שמתאימים לשוק הפלסטיני אך אינם מתאימים לשוק הישראלי"

כתב- איתמר פייגנבאום, חבר 'לוחמים לשלום'.
ותודה לאייל ניב, שהפנה את תשומת הלב לכתבה בכלכליסט.