תדהמת החיילים

42 שנים של כיבוש גובות מחיר כבד מן השמאל הישראלי.

אתה לא יכול להתריע 42 שנים על אותו דבר, ולא לסבול מכרסום מתמשך באותנטיות שלך. זו בעיה.
כי אי הצדק הוא אותו אי הצדק והכיבוש הוא אותו כיבוש וגרוע מכך- השנים שעוברות מגדילות את הצלקת, הנראית והנסתרת, במרקם החברתי של שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, וכל אלה רק מגבירים את המבוכה, הניכור והניתוק של השמאל "המתון" הישראלי.

כתבה קטנה בעמודי החדשות של עיתון הארץ מלמדת היום רבות על מבוכת השמאל- חיילי מילואים נדהמו כאשר גילו כי אחד החיילים, שבקו הקודם התקשר להזהיר מתנחלים לפני פינוי מאחז, קודם לתפקיד מ"פ. וכאילו לא די בכך, חיילים אחרים שסירבו לבצע מחסום למתנחלים, לא ננזפו והמעשה שלהם זכה לעצימת עין מאשרת.
בישראל של שנת 2009 הגזענות כבר לא מחפשת צל להסתתר תחתיו.

השאלה היא, מה האנשים שמזהים עצמם בשמאל מתכוונים לעשות עם העובדה הזו.
למשל, אותם חיילים נדהמים, שתפיסת העולם שלהם, כפי שהם מעידים על עצמם, היא לגמרי אחרת.

זו לא תהיה הנחה מרחיקת לכת שהם לא יעשו כלום. עד הצו הבא שיקבלו בדואר. ושוב יצאו להגן על עוד שכונה / מאחז/ קרוואן שצומחים להם חדשות לבקרים באין מפריע.

השמאל הישראלי שחוק. אחת הסיבות לשחיקה היא העובדה שמדובר בציבור שאינו מורגל במאבקים. ציבור צייתן.
הצייתנות לא צריכה להפתיע. בשנת 1967, ללא קשר לעובדה שזו היתה שנתו הראשונה של הכיבוש הישראלי, נוסחה בארה"ב על ידי חוקר בשם מרטין סליגמן, תיאוריה הקובעת כי ישנן סיטואציות מסויימות בהן האדם לומד שאינו יכול לשנות מצב נתון, אשר ישפיעו על התפקוד שלו גם בהמשך ויהפכו אותו לפאסיבי גם מול מצבי סכנה או מצוקה, והוא לא יעשה מאומה כדי להימנע מהם. לתיאוריה הוא קרא "חוסר אונים נלמד". כך, מבלי לדעת, ניסח סליגמן את הטרגדיה של השמאל הישראלי. ארבעה עשורים בהם כלום לא משתנה, הותירו קבוצה קטנה מחוץ למעגל הישראלי, מתוייגת כשמאל קיצוני ו"הזוי", ובתוך המעגל הרחב יותר נמצא שאר השמאל הישראלי ה"מתון", מוכה, עייף, פאסיבי, חסר אונים.
הוא ישרת בצבא כי כך צריך, הוא לא יפגין, הוא יימנע מלהביע דעה, הוא יתכנס בתוך ארבע אמותיו, יטביע עצמו לדעת בקפה הפוך, בצרות היומיום, בטרנדים אינטרנטיים, במזון אורגני.
כל פעיל שמאל "הזוי" זוכר היטב את הרגע שבו הוא הבין שעליו להשיל מעליו את מעמסת הנאמנות- ללא- גבול, כדי שיוכל באמת ובתמים להילחם, בלהט, בלי בושה, על מה שקריטי לנו כמדינה, לנו, כבני אדם.
זה אולי נראה פחות טוב, פחות מכובד, פחות נעים לעין. אנחנו פוחדים כל כך להיות ילדים רעים.
הנה, המילואימניקים. הם באמת נדהמים.
אבל היום זה לא מספיק. זה פשוט לא מספיק.
עברו הימים בהם להיות איש שמאל בא לידי ביטוי בהגדרת עצמי ככזה.

היום הדברים נמדדים בעשייה. ביציאה מן הבית. באקטיביזם. בהבעת עמדה ברורה ובמאבק על השמעתה. האנשים שעושים זאת הם לא "הזויים". אלה אנשים שמבינים היטב את מה שגם אתם מבינים אבל עדיין פוחדים;

שכל מה שהוא פחות מזה, מתוייק אוטומטית בדברי ימי ישראל הגזענית, החשוכה, אטומת הלב ועצומת העיניים.

שכל מה שהוא פחות מזה, הוא פשוט כלום.