בית המשפט העליון קבע היום כי הסעיף עליו נשפטו המג"ד והחייל שירו בעציר כפות ומכוסה עיניים אינו מוצדק, ולפיכך ביטל אותו מחמת חוסר סבירות קיצוני וקבע כי על הפצ"ר לקבוע סעיף אישום אשר יהיה מותאם לחומרת המעשה.
פרטי האירוע, למי שאינו זוכר, מתוך תקציר פסק הדין:
ביום 7.7.08 התרחשה הפגנה אלימה באזור נעלין, שבה השתתפו פלשתינאים רבים תושבי המקום. אחד המפגינים נעצר עקב מעורבותו בהפרות סדר, נאזק בידיו, ועיניו כוסו בבד. המג"ד היתרה בו בעברית כי יפסיק להפגין נגד כוחות צה"ל, והעצור השיב כי אינו מבין עברית. בתגובה, אמר המג"ד לחייל שעמד בסמוך, כי "נירה בו גומי", וזאת מתוך מחשבה כי העצור מבין עברית וייבהל מכך. החייל השיב כי "אין לי בעיה לירות בו גומי", ואז הרים המג"ד את העצור מהמקום בו ישב, הוביל אותו לכיוון הג'יפ, ובדרך אמר לחייל "תדרוך כדור". החייל השיב: "יש לי כבר כדור בקנה". בעקבות זאת, נעמד החייל בסמוך למג"ד ולעצור, ובעוד המג"ד מחזיק את העצור בזרועו, כיוון החייל את נשקו לעבר נעלו של העצור, וירה לעברו כדור גומי מטווח קצר. לאחר הירי, גער המג"ד בחייל על ביצוע ירי באדם כבול. החייל השיב כי הבין שקיבל פקודה לעשות כן.
על כך בחר הפצ"ר לשפוט את המג"ד על עבירת התנהגות בלתי הולמת.
ועל כך החליט בית המשפט שמעשים כאלה ראוי להם שיישפטו תחת סעיף אשר יבטא את חומרתם המוסרית, לטובת השמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל "מורשתו של צה"ל, אשר כוחו תלוי ברוחו וברמתו המוסרית, לא פחות מאשר בעוצמתו הפיסית" (מתוך פסק הדין).
ובמקביל, כצפוי, התעורר פסטיבל הימין: נואמים נזעמים נעמדו בכיכר העיר, תמונות אנשים בכאפיה הונפו, קריאות נקראו כנגד השמאל (שתמיד הוא הזוי, קיצוני ועוכר ישראל), וכנגד בג"צ (שתמיד הוא.. נו. שמאלני), ואף מילה המתייחסת למקרה עצמו ולחומרתו, הרי לא בזה מדובר. מדובר בשמאל, שתמיד כאשר אנשי ימין מדברים עליו הוא נשמע כמו מחלה חשוכת מרפא.
אמנון סטרשנוב, שכיהן בעבר כשופט בית הדין הצבאי, טען כי ההחלטה של בג"צ תמוהה ולא זכור לו מקרה דומה בעבר בו בג"צ התערב בהחלטת הפצ"ר באשר לסעיף האישום.
אבל דווקא הסיפור הזה מזכיר סיפור דומה, דומה מאד, שהתרחש לפני קצת יותר מעשרים שנה.
אז, השתתפו קצינים וחיילים מפלוגה מסייעת בגד' 50 בפעולות שנערכו בכפר ביתא ובכפר חווארה, שבמהלכן הוכו באכזריות כעשרים צעירים תושבי המקום. הצעירים שנאספו בכפרים על-פי רשימה שמית שהכין השב"כ הועלו לאוטובוס, הורחקו אל מחוץ לכפר, הורדו מן האוטובוס בקבוצות קטנות והוכו. ההכאות בוצעו באלות שחלקן נשברו לאחר מכן, ולעתים בבעיטות. המכות כוונו לגפיים התחתונות בדרך כלל וכן לגפיים העליונות. בשעת ההכאה היו המקומיים כפותים בידיהם וברגליהם. עיניהם כוסו בבד ובמספר מקרים נחסם אף פיהם. קצינים שליוו את החיילים בפעולתם השתתפו פיזית בהכאה.
סא"ל יהודה מאיר היה בכפר ביתא בסמוך לאירוע ושמר על העצורים שנאספו. הוא הסתלק מהמקום רק כשהעצורים עלו לאוטובוס. חיילים מסוימים העידו כי סא"ל יהודה מאיר הוא שהורה מפורשות להכות את העצורים ואחר כך לשחררם.
הפרקליט הצבאי הראשי סבר תחילה שנוכח התנהגותו החמורה והבלתי נסבלת של סא"ל יהודה מאיר מן הראוי להעמידו לדין בפני בית דין צבאי מיוחד. אבל בסופו של דבר החליט להימנע ממיצוי הדין עם הקצין על אף חומרת מעשיו. הסיבה לכך היתה שהימים היו ימי ראשית האינתיפאדה, לאחר שהוחלט על שימוש בכוח כלפי מפירי סדר ומתפרעים כדי להרגיע את הרוחות בשטחים. הפצ"ר הניח כי באותה עת היה היעדר הוראה חד-משמעית בשרשרת הפיקוד בדבר המותר והאסור בכל הנוגע לכללי השימוש בכוח. כנגד זאת החליט הרמטכ"ל כי נוכח התנהגותו בפרשה הנדונה יסיים יהודה מאיר (שבינתיים עלה לדרגת אלוף משנה) את תפקידו כמפקד מחוז דן, לא ישובץ בכל תפקיד אחר ויסיים למעשה את שירותו הפעיל בצה"ל. ואכן הקצין עמד לדין משמעתי בפני הרמטכ"ל והורשע בחריגה מסמכות. נגזר לו עונש של נזיפה חמורה, שהוא העונש החמור ביותר שמוסמך קצין שיפוט בכיר לגזור על קצין בדרגתו של יהודה מאיר (אל"מ בזמן המשפט).
ארבעה תושבי הכפר חווארה, אשר בהם ובאחרים בוצעו המעשים המתוארים לעיל, ערערו בפני בג"צ על החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) להסתפק בהליך משמעתי. החלטתו זו של הפצ"ר, לטענת העתירה, מהווה סתירה ברורה לאינטרס הציבורי ועיוות מהותי של הצדק.
בג"צ קיבל את דעתם של ארבעת תושבי הכפר, בקובעו כי החלטתו של הפצ"ר לא להורות על העמדת הקצין לדין בפני ערכאה שיפוטית לוקה בחוסר סבירות ויוצרת עיוות מהותי. לדברי בג"צ, "דווקא במסגרת צבאית, ואף בזמנים קשים, ידע צה"ל לשמור על טוהר הנשק והקפיד על החובות המוטלות על מדינת ישראל על פי משפט העמים ועל שמירת שלומה של האוכלוסיה המקומית בשטחים מוחזקים והשלטת הסדר בהם שהם מערכי יסוד של שלטון החוק והאינטרס הציבורי. גם אם צה"ל עומד במשימה קשה, נוכח ההתקוממות בשטחים, והכורח מחייב לעתים להפעיל כוח להשלטת סדר המופר השכם והערב – עדיין חובה היא להוקיע פקודה שהפצ"ר עצמו סבר כי היא בלתי חוקית בעליל ולהעמיד לדין את האחראים לכך על פי העבֵרה המהותית המיוחסת להם."
(בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי, מג (4) 718)
עשרים שנים עברו, ונראה כאילו מה שבעבר הרעיד את אמות הסיפים בקושי תופס כותרת היום, והקולות היחידים שנשמעים הם אלה שמאשימים את הבג"צ בחוצות העיר בחתירה שמאלנית תחת רגלי המדינה.
נראה שבדבר אחד הצדק איתם. שני פסקי הדין האלה, במרחק של שנים רבות זה מזה, ובעיקר השתיקה המהוססת של חלקים נרחבים בעם ובצבא, מעמידים את תפיסותיו של בג"צ לגבי טוהר הנשק וחוסנו המוסרי של צה"ל באור מעט דון קישוטי ומנותק מעם.
כי העם רוצה דם. ושישתקו כבר השמאלנים האלה, ותנו לצה"ל לעשות את העבודה, ותפסיקו להציק לקצינים ולהיטפל לקטנות, והבג"צ הוא בכלל שלוחה של החמאס. הרי אמרנו כבר לפני עשרים שנה- רק כוח הם מבינים.
פרטי האירוע, למי שאינו זוכר, מתוך תקציר פסק הדין:
ביום 7.7.08 התרחשה הפגנה אלימה באזור נעלין, שבה השתתפו פלשתינאים רבים תושבי המקום. אחד המפגינים נעצר עקב מעורבותו בהפרות סדר, נאזק בידיו, ועיניו כוסו בבד. המג"ד היתרה בו בעברית כי יפסיק להפגין נגד כוחות צה"ל, והעצור השיב כי אינו מבין עברית. בתגובה, אמר המג"ד לחייל שעמד בסמוך, כי "נירה בו גומי", וזאת מתוך מחשבה כי העצור מבין עברית וייבהל מכך. החייל השיב כי "אין לי בעיה לירות בו גומי", ואז הרים המג"ד את העצור מהמקום בו ישב, הוביל אותו לכיוון הג'יפ, ובדרך אמר לחייל "תדרוך כדור". החייל השיב: "יש לי כבר כדור בקנה". בעקבות זאת, נעמד החייל בסמוך למג"ד ולעצור, ובעוד המג"ד מחזיק את העצור בזרועו, כיוון החייל את נשקו לעבר נעלו של העצור, וירה לעברו כדור גומי מטווח קצר. לאחר הירי, גער המג"ד בחייל על ביצוע ירי באדם כבול. החייל השיב כי הבין שקיבל פקודה לעשות כן.
על כך בחר הפצ"ר לשפוט את המג"ד על עבירת התנהגות בלתי הולמת.
ועל כך החליט בית המשפט שמעשים כאלה ראוי להם שיישפטו תחת סעיף אשר יבטא את חומרתם המוסרית, לטובת השמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל "מורשתו של צה"ל, אשר כוחו תלוי ברוחו וברמתו המוסרית, לא פחות מאשר בעוצמתו הפיסית" (מתוך פסק הדין).
ובמקביל, כצפוי, התעורר פסטיבל הימין: נואמים נזעמים נעמדו בכיכר העיר, תמונות אנשים בכאפיה הונפו, קריאות נקראו כנגד השמאל (שתמיד הוא הזוי, קיצוני ועוכר ישראל), וכנגד בג"צ (שתמיד הוא.. נו. שמאלני), ואף מילה המתייחסת למקרה עצמו ולחומרתו, הרי לא בזה מדובר. מדובר בשמאל, שתמיד כאשר אנשי ימין מדברים עליו הוא נשמע כמו מחלה חשוכת מרפא.
אמנון סטרשנוב, שכיהן בעבר כשופט בית הדין הצבאי, טען כי ההחלטה של בג"צ תמוהה ולא זכור לו מקרה דומה בעבר בו בג"צ התערב בהחלטת הפצ"ר באשר לסעיף האישום.
אבל דווקא הסיפור הזה מזכיר סיפור דומה, דומה מאד, שהתרחש לפני קצת יותר מעשרים שנה.
אז, השתתפו קצינים וחיילים מפלוגה מסייעת בגד' 50 בפעולות שנערכו בכפר ביתא ובכפר חווארה, שבמהלכן הוכו באכזריות כעשרים צעירים תושבי המקום. הצעירים שנאספו בכפרים על-פי רשימה שמית שהכין השב"כ הועלו לאוטובוס, הורחקו אל מחוץ לכפר, הורדו מן האוטובוס בקבוצות קטנות והוכו. ההכאות בוצעו באלות שחלקן נשברו לאחר מכן, ולעתים בבעיטות. המכות כוונו לגפיים התחתונות בדרך כלל וכן לגפיים העליונות. בשעת ההכאה היו המקומיים כפותים בידיהם וברגליהם. עיניהם כוסו בבד ובמספר מקרים נחסם אף פיהם. קצינים שליוו את החיילים בפעולתם השתתפו פיזית בהכאה.
סא"ל יהודה מאיר היה בכפר ביתא בסמוך לאירוע ושמר על העצורים שנאספו. הוא הסתלק מהמקום רק כשהעצורים עלו לאוטובוס. חיילים מסוימים העידו כי סא"ל יהודה מאיר הוא שהורה מפורשות להכות את העצורים ואחר כך לשחררם.
הפרקליט הצבאי הראשי סבר תחילה שנוכח התנהגותו החמורה והבלתי נסבלת של סא"ל יהודה מאיר מן הראוי להעמידו לדין בפני בית דין צבאי מיוחד. אבל בסופו של דבר החליט להימנע ממיצוי הדין עם הקצין על אף חומרת מעשיו. הסיבה לכך היתה שהימים היו ימי ראשית האינתיפאדה, לאחר שהוחלט על שימוש בכוח כלפי מפירי סדר ומתפרעים כדי להרגיע את הרוחות בשטחים. הפצ"ר הניח כי באותה עת היה היעדר הוראה חד-משמעית בשרשרת הפיקוד בדבר המותר והאסור בכל הנוגע לכללי השימוש בכוח. כנגד זאת החליט הרמטכ"ל כי נוכח התנהגותו בפרשה הנדונה יסיים יהודה מאיר (שבינתיים עלה לדרגת אלוף משנה) את תפקידו כמפקד מחוז דן, לא ישובץ בכל תפקיד אחר ויסיים למעשה את שירותו הפעיל בצה"ל. ואכן הקצין עמד לדין משמעתי בפני הרמטכ"ל והורשע בחריגה מסמכות. נגזר לו עונש של נזיפה חמורה, שהוא העונש החמור ביותר שמוסמך קצין שיפוט בכיר לגזור על קצין בדרגתו של יהודה מאיר (אל"מ בזמן המשפט).
ארבעה תושבי הכפר חווארה, אשר בהם ובאחרים בוצעו המעשים המתוארים לעיל, ערערו בפני בג"צ על החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) להסתפק בהליך משמעתי. החלטתו זו של הפצ"ר, לטענת העתירה, מהווה סתירה ברורה לאינטרס הציבורי ועיוות מהותי של הצדק.
בג"צ קיבל את דעתם של ארבעת תושבי הכפר, בקובעו כי החלטתו של הפצ"ר לא להורות על העמדת הקצין לדין בפני ערכאה שיפוטית לוקה בחוסר סבירות ויוצרת עיוות מהותי. לדברי בג"צ, "דווקא במסגרת צבאית, ואף בזמנים קשים, ידע צה"ל לשמור על טוהר הנשק והקפיד על החובות המוטלות על מדינת ישראל על פי משפט העמים ועל שמירת שלומה של האוכלוסיה המקומית בשטחים מוחזקים והשלטת הסדר בהם שהם מערכי יסוד של שלטון החוק והאינטרס הציבורי. גם אם צה"ל עומד במשימה קשה, נוכח ההתקוממות בשטחים, והכורח מחייב לעתים להפעיל כוח להשלטת סדר המופר השכם והערב – עדיין חובה היא להוקיע פקודה שהפצ"ר עצמו סבר כי היא בלתי חוקית בעליל ולהעמיד לדין את האחראים לכך על פי העבֵרה המהותית המיוחסת להם."
(בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי, מג (4) 718)
עשרים שנים עברו, ונראה כאילו מה שבעבר הרעיד את אמות הסיפים בקושי תופס כותרת היום, והקולות היחידים שנשמעים הם אלה שמאשימים את הבג"צ בחוצות העיר בחתירה שמאלנית תחת רגלי המדינה.
נראה שבדבר אחד הצדק איתם. שני פסקי הדין האלה, במרחק של שנים רבות זה מזה, ובעיקר השתיקה המהוססת של חלקים נרחבים בעם ובצבא, מעמידים את תפיסותיו של בג"צ לגבי טוהר הנשק וחוסנו המוסרי של צה"ל באור מעט דון קישוטי ומנותק מעם.
כי העם רוצה דם. ושישתקו כבר השמאלנים האלה, ותנו לצה"ל לעשות את העבודה, ותפסיקו להציק לקצינים ולהיטפל לקטנות, והבג"צ הוא בכלל שלוחה של החמאס. הרי אמרנו כבר לפני עשרים שנה- רק כוח הם מבינים.
התינוקות של אז הם החיילים של היום. מי שחוגג היום על הדם והשנאה, ויותר ממנו- מי שממשיך למלא פיו מים, שישאל את עצמו - האם זה העתיד שהוא מאחל גם לנכדיו.
1 תגובות:
דעה נוספת בעניין
לפי אריאל בנדור החלטת התביעה הצבאית מלכתחילה הייתה בלתי חוקית
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3740163,00.html
הוסף רשומת תגובה