על תקומה ודיכוי

התרגשות אחזה בבכירי השלטון בישראל. ההמונים באיראן יצאו לרחובות. שר הביטחון, אהוד ברק אמר כי "מה שאנחנו רואים ברחובות איראן זו אנרגיה אמיתית של אנשים צעירים שלא רוצים את מה שהם רואים." ראש הממשלה בנימין נתניהו הוסיף ש"העולם החופשי נדהם ממוכנות העם האיראני לעמוד על זכויותיו." עיתונאים ופרשנים ישראלים המליצו בידענות לשליטי המדינות השכנות לעקוב אחר האירועים פן יקומו ההמונים גם עליהם.

כשיצאו המוני פלסטינים לרחובות ב-1987, התגובה הישראלית היתה קצת פחות נלהבת. 'לשבור להם את הידיים והרגליים' הורה אז שר הביטחון, והחיילים ביצעו. במשך כמה שנים ניסתה מדינת ישראל לרסק את ההתקוממות הפלסטינית באמצעים שהפכו דרקוניים יותר ויותר. מאות רבות של פלסטינים לא חמושים נורו למוות בידי כוחות הביטחון הישראלים ואף אחד כאן לא אמר כי 'הוסרו המסכות מעל פניו של המשטר הישראלי.' אלפי דונמים הופקעו מאז, אלפי פלסטינים עונו במתקני השב"כ, רבים יושבים עד היום במעצר מנהלי ואין מבכה את רמיסת זכויותיהם.

נתניהו לא התרגש מעולם ממוכנותם של הפלסטינים 'לעמוד על זכויותיהם'. הוא אינו מזהה שום סתירה בין הדמוקרטיה הישראלית, אותה הוא מרבה לשבח, לבין הכיבוש הישראלי. אהוד ברק, אדריכל ה'ווילה בג'ונגל', נוטה לשכוח שלווילה שלו יש חצר אחורית שבה אפשר לדרוס את השכנים תוך פטפוט מתמיד על מוסריותו של הצבא ועל חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

אין ספק שההתייחסות הישראלית לאירועים באיראן, יותר משהיא מלמדת משהו על האיראנים, חושפת את התפיסה העצמית הישראלית ואת הפער העצום בינה לבין המציאות. לשיטתם של נתניהו וברק, ישראל היא הרי 'הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון,' חלק אינטגראלי מתוך 'העולם החופשי,' אותו עולם חופשי שמתרגש מאומץ לבם של האזרחים האיראנים.

כדאי אולי להזכיר לברק, נתניהו ושביט, שככל הנראה אינם פוקדים את השטחים הכבושים לעתים תכופות, מהי המציאות המתקיימת שם. משטר הכיבוש הישראלי מפקיע קרקעות ושואב מים משטחים אלה בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא מיישב שם אזרחים בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כולא אנשים ללא משפט בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כופה הגבלות תנועה קשות, הגבלות על חופש העיסוק, על חופש ההתאגדות, וחופש ההפגנה.

בדרך-כלל מצדיקה ישראל את הדיכוי בנימוקי ביטחון ואולם ברור שטיעונים אלה אינם עומדים במבחן המציאות. הכיבוש הישראלי מעולם לא העניק זכויות לפלסטינים ולעולם לא יעניק להם, ללא כל קשר לרמת האלימות הפלסטינית שהופעלה ומופעלת נגד ישראל. ישראל מעוניינת לשלוט בגדה מבלי להעניק זכויות פוליטיות לתושביה מכיוון שראשיה סבורים ששליטה זו משרתת את האינטרסים שלה.

למעשה, הדמוקרטיה בישראל היא דמוקרטיה בעירבון מוגבל, בדומה לזו שהתקיימה בדרום האמריקאי עד אמצע שנות השישים, או בדרום אפריקה עד תחילת שנות התשעים. גם שם התקיימו בחירות לעילא, גם שם פעל הפרלמנט למופת, אלא שחלק מהאוכלוסייה פשוט לא נטל חלק במשחק הנפלא הזה. חלק מן האוכלוסייה נותר חשוף לשרירות כוחו של שלטון שלא ייצג אותו בשום דרך. ישראל, כמוה כמשטרים אלה, אינה יכולה לעמוד בדרישות הסף של העולם החופשי.

בדומה לילד המטיל חיתתו על בני כיתתו אך תומך בילד המוכה של הכיתה המקבילה, נתניהו וברק מזדהים עם הצד הלא נכון. כשיקומו שוב ההמונים הפלסטיניים לעמוד על זכויותיהם אל מול משטר דכאני ודורסני, יהיו ברק ונתניהו אלה שיפעילו את האלות, לא אלה שיספגו את חבטותיהן. לנוכח ההתקוממות האיראנית, ראוי אפוא שראשי מערכת הדיכוי הישראלית יעקבו מקרוב אחר האירועים - וישתקו.
נכתב על ידי חן אלון, חבר תנועת 'לוחמים לשלום'.