הבית שלכם.
מדף הספרים. המטבח. הסלון. המקלחת. הטלויזיה. התחושה שיש, כשנכנסים הביתה מיום עבודה. הבית הוא הנקודה בסוף כל משפט. המקום שבו אתם יכולים להשיל מעליכם את משא היומיום, להיות מי שאתם.
נניח,
שמישהו אחר יכול בכל רגע להיכנס לתוכו, למשל באמצע הלילה, כשאתם ישנים, להעיר אתכם, להוציא אתכם החוצה. או לכלוא אתכם באחד החדרים שלכם. מישהו יכול לכתוב עם ליפסטיק שהוא מצא באחת המגירות על המראה, בשביל הכיף, או לכתוב סיסמאות על הקירות. להחריב לכם את הריהוט, כי מחפשים משהו או כי רוצים לעשות כמו ב- mtv. לשבת לכם בשירותים, ואם נגמר הנייר, לנגב את הצואה בוילון אמבטיה, או במגבות, או בכביסה, לשבור לכם את הטלויזיה עם פטיש, או להעיף אתכם כדי לראות משחק כדורגל (ארגנטינה- ניגריה) אצלכם בסלון, לפוצץ בו את הדלתות כדי להתאמן בפיצוצים, להשתין על השכנים שלכם מלמטה או למלא להם את המרפסת בשקיות צואה, לגנוב לכם כל מני דברים יפים מהבית, את הלפ טופ שלכם, למשל, לשבור לכם קירות בבית עם חומרי חבלה זולים והרסניים שלא מותאמים לשטח בנוי כי חבל לבזבז חומרים יקרים , ואם אתם נמצאים שם והקיר עבה במיוחד, אז לצרף אתכם לצוות השוברים, לאכול לכם מהמקרר, ואם אתם מגדלים בעלי חיים, לעשות גם מנגל, בכיף, ובסוף לפתוח את דלת החדר הנעול, לזרוק לכם את המפתחות ולומר לכם-
יאללה ביי.
החוק הבינלאומי אוסר על תפיסת רכוש של אזרחים ועל תפיסת רכוש של אזרחי האויב אלא אם כן הדבר הוא הכרחי למלחמה.
הבעיה היא לא רק בפרטים הקטנים- מה הכרחי ומה לא (אחרי הכל, זה היה משחק כדורגל חשוב) ואיך נקבעת המידתיות ומי הוא דרג הפיקוד שמקבל את ההחלטות מסוג זה (זוטר, זוטר מאד). הבעיה היא שכאשר אתה נכנס בכוח לביתו של אדם אחר, אתה מאבד את היכולת לראות אותו כאדם. כל חייל מכיר את התהליך הזוחל הזה של אובדן הזהות. בהתחלה אתה נזהר, אחר כך פחות, אחר כך עוד פחות, ובסוף אתה מוחק מראשך את העובדה שמדובר בבית. בדיוק כמו הבית שתחזור אליו בעוד כמה ימים, עייף ומורעב וצמא לשקט ולקירות ולריחות המוכרים ולמיטה שלך.
אבל אנחנו מבינים מעט מאד, אם אנחנו מסרבים להבין שגם הם חוזרים בסוף, לחורים פעורים בקירות, למשקופים מפוצצים, לחפצים שבורים, לנקות את הצואה שלך מהוילונות.
ונניח שלא נגעת בכלום, ונניח שאפילו ניקית אחריך. תנסה רגע לחפש מילים בשביל להסביר את עצמך לילד שהערת בקריאות ובשקשוק נשקים בשביל להוציא מהמיטה באמצע הלילה, באמצע החלום.
מדף הספרים. המטבח. הסלון. המקלחת. הטלויזיה. התחושה שיש, כשנכנסים הביתה מיום עבודה. הבית הוא הנקודה בסוף כל משפט. המקום שבו אתם יכולים להשיל מעליכם את משא היומיום, להיות מי שאתם.
נניח,
שמישהו אחר יכול בכל רגע להיכנס לתוכו, למשל באמצע הלילה, כשאתם ישנים, להעיר אתכם, להוציא אתכם החוצה. או לכלוא אתכם באחד החדרים שלכם. מישהו יכול לכתוב עם ליפסטיק שהוא מצא באחת המגירות על המראה, בשביל הכיף, או לכתוב סיסמאות על הקירות. להחריב לכם את הריהוט, כי מחפשים משהו או כי רוצים לעשות כמו ב- mtv. לשבת לכם בשירותים, ואם נגמר הנייר, לנגב את הצואה בוילון אמבטיה, או במגבות, או בכביסה, לשבור לכם את הטלויזיה עם פטיש, או להעיף אתכם כדי לראות משחק כדורגל (ארגנטינה- ניגריה) אצלכם בסלון, לפוצץ בו את הדלתות כדי להתאמן בפיצוצים, להשתין על השכנים שלכם מלמטה או למלא להם את המרפסת בשקיות צואה, לגנוב לכם כל מני דברים יפים מהבית, את הלפ טופ שלכם, למשל, לשבור לכם קירות בבית עם חומרי חבלה זולים והרסניים שלא מותאמים לשטח בנוי כי חבל לבזבז חומרים יקרים , ואם אתם נמצאים שם והקיר עבה במיוחד, אז לצרף אתכם לצוות השוברים, לאכול לכם מהמקרר, ואם אתם מגדלים בעלי חיים, לעשות גם מנגל, בכיף, ובסוף לפתוח את דלת החדר הנעול, לזרוק לכם את המפתחות ולומר לכם-
יאללה ביי.
החוק הבינלאומי אוסר על תפיסת רכוש של אזרחים ועל תפיסת רכוש של אזרחי האויב אלא אם כן הדבר הוא הכרחי למלחמה.
הבעיה היא לא רק בפרטים הקטנים- מה הכרחי ומה לא (אחרי הכל, זה היה משחק כדורגל חשוב) ואיך נקבעת המידתיות ומי הוא דרג הפיקוד שמקבל את ההחלטות מסוג זה (זוטר, זוטר מאד). הבעיה היא שכאשר אתה נכנס בכוח לביתו של אדם אחר, אתה מאבד את היכולת לראות אותו כאדם. כל חייל מכיר את התהליך הזוחל הזה של אובדן הזהות. בהתחלה אתה נזהר, אחר כך פחות, אחר כך עוד פחות, ובסוף אתה מוחק מראשך את העובדה שמדובר בבית. בדיוק כמו הבית שתחזור אליו בעוד כמה ימים, עייף ומורעב וצמא לשקט ולקירות ולריחות המוכרים ולמיטה שלך.
אבל אנחנו מבינים מעט מאד, אם אנחנו מסרבים להבין שגם הם חוזרים בסוף, לחורים פעורים בקירות, למשקופים מפוצצים, לחפצים שבורים, לנקות את הצואה שלך מהוילונות.
ונניח שלא נגעת בכלום, ונניח שאפילו ניקית אחריך. תנסה רגע לחפש מילים בשביל להסביר את עצמך לילד שהערת בקריאות ובשקשוק נשקים בשביל להוציא מהמיטה באמצע הלילה, באמצע החלום.
(הצבא המוסרי ביותר בעולם שובר את חומת השתיקה וההשתקה . זו המציאות. עכשיו נותר רק להחליט- מה אתם עושים איתה )
6 תגובות:
אז מה אתם מציעים?
במלחמה כמו במלחמה, מה לעשות. זה לא נוח אולי אבל זאת המציאות ולא אנחנו לבד יצרנו אותה.
ירון מתוק אתה מיתמם וזה טוב
העיקר שאתה מצליח להשקיט את המצפון שלך ולסדר לעצמך את הדברים בראש
זה בריא. זה מעודד. זה שומר על החוסן הלאומי. זה שומר על תחושת הביחד. זה שומר על תחושת הצדק. זה שומר על פני החברה בא אתה חי. זה מוביל אותנו לעתיד טוב יותר.
במלחמה כמו במלחמה,
אני מקבל. כי אותי חנכו כלוחם שאתה שואף לעצב את המציאות בשדה הקרב ולא לקבל את ה"מציאות" הקימת. ולכן המשפט "זאת המציאות ולא אנחנו לבד יצרנו אותה" לא מקובלת עלי, לא כלוחם ולא כאזרח. חוסן לאומי נבנה על חזון כמו שנכתב למשל במגילת העצמאות, וחתירה להגשימו. הגיע הזמן לנער את ערכי הציונות הנושנים מהאבק הלאומני- ולשנות את המציאות של הכיבוש.
אז אני לא מבין מה אתם מציעים- שהצבא יהיה הומני?
צבא לא בנוי להיות הומני. הוא בנוי להיות צבא. גם לי לא נוח עם כל התופעות האלה אבל זה קצת נאיבי מצדכם לצפות שהן לא יקרו.
סליחה שאני אומר זאת ירון אך אתה טועה
צבא כשהוא נלחם לא יכול להיות הומני? אולי, אפשר להתווכח על זה לאור תוצאות מלחמת עזה. אך המציאות בה אנחנו כובשים עם אחר והשלטון שלנו בהם לאורך 42 שנה נכפה על ידי הצבא (חיילים צעירים בדרך כלל) מביא לתופעות שלא היינו רוצים לראות. אין זה בגלל שהחיילים רעים מטבעם, זו סיטואציות מטורפות בגלל שאתה נותן לחייל צעיר כח בלתי מוגבל, אל מול אוכלוסיה שאת רובה הוא לא מבין, והוא פוחד וחושש כל הזמן, ובנוסף לכך הממשלה מעדיפה את המצב בו אין הנחיות ברורות, זה מביא לתופעות שאנחנו רואים תדירות בשטחים וזה פסול.
ולכן כולם מצביעים ונלחמים נגד הכיבוש כאם כל הרע. אם מדינת ישראל רוצה לספח את השטחים, שתעשה זאת, שתתן לתושבים זכויות שוות ושתנהיג שם משטר הומני, ושלא יווצר החיכוך המתמיד בין התושבים לבין חיילים שמטרתם ומה שהם אומנו לקראתו הוא מלחמה.
הוסף רשומת תגובה