אחלה בחלה

ונותר רק לתהות:

האם אחרי ארבעים ושתיים שנים של כיבוש, עדיין אין לעם שבאדמותיו אנחנו מחזיקים פרצוף?

החיילים ממהרים להשיב את הכדור (-ביזה? השחתת רכוש? לא בבית ספרינו) ואז נכנסים למשחק כדורגל שאין בו שערים ואין בו הגיון ואין בו שחקני יריב ואין בו, בעצם, כלום, כי מוצג רק צד אחד של הסיפור. כמה סימלי.

הפרסומת הזו (אפשר לדמיין את האדם שכתב את התסריט שלה משוכנע שתרם את תרומתו לתהליך השלום) מציגה תמונת מציאות שטוחה של ההכחשה הישראלית חסרת הגבולות, שאין בה שמאל וימין ואין בה גיוון אין בה יכולת להכיל את עובדת קיומם של הפלסטינים כשווים. כבני אדם. אין זה מקרי שהאנשים שמשחקים עם החיילים מן הצד השני הם חסרי פנים. עימנואל לוינס כתב, "פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה". ומה אם אני בוחר להפנות את מבטי מהן?

הצמצום הרגשי הפרטי והחברתי, ההשחתה המוסרית, ההדחקה, ההכחשה, הרידוד של השיח הפוליטי- חברתי, ההשטחה שלנו כחברה. פרסומת שהמוטו שלה הוא "כי מה בסך הכל כולנו רוצים. שיהיה קצת כיף", ושמוצגת על רקע התמונות האלו, צריכה להדאיג אותנו.

בקיומה היא ממחישה היטב כיצד אדם שלא רואה את האחר, מוותר בדרך גם על עצמו.

קומו מהכורסה, והצטרפו לעשייה. פחות מזה פשוט כבר לא מספיק יותר.