"נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים".
(טהא מוחמד עלי)
בתוקף תפקידי כאחראי ומתאם חוגי הבית של לוחמים לשלום אני משתתף בחוגי בית רבים בישראל ובשטחים, ושומע את השאלות הנפוצות שמופנות לדוברים הישראלים והפלסטינים.
בישראל אחת השאלות השגורות והמציקות לקהל, היא השאלה בנושא זכות השיבה, הישראלים מתווכחים בנושא הבטחון, אך לא מוכנים לשמוע דבר בנושא זכות השיבה, דבר מלבד וויתור מוחלט של הדוברים הפלסטינים (כמייצגי דעת הקהל הפלסטינית) על זכות השיבה. לטענתם כל פתיחת דלת בנושא זכות השיבה, תסתיים בערעור והרס מדינת ישראל.
הדוברים הפלסטינים בדרך כלל נוקטים עמדה שונה, ובפומבי לא מוכנים להתבטא בזכות ויתור על זכות השיבה, וטוענים שהדבר צריך להיות נדון ולהיפתר במסגרת המשא ומתן. בשיחות פרטיות עם פליטים, נשמעות אמירות אחרות, למרבית הפליטים עמם דברנו ברור שלא תהיה שיבה המונית לתחומי מדינת ישראל כחלק מהסכם שלום, לא בטוח שכולם רוצים בזאת, אך מה שחשוב להם הוא שמדינת ישראל תכיר באחריותה לנכבה (ולמי שנושא החשיבות וההכרה בעוול שנעשה לעם אחר או לקבוצה אתנית אחרת לא ברור דיו שיקרא על המאבק של האבורג'נים באוסטרליה והאינדיאנים בארצות הברית וקנדה בתחום זה, או אפילו על השיח המזרחי- אשכנזי בישראל). רוב הפליטים עמם שוחחנו אמרו שמעבר לנושא ההכרה באחריות הם חושבים שיש צורך בפיצוי כספי, פתרון של איחוד משפחות שנקרעו כאשר חלקם בישראל וחלקם מחוצה לה, ופתרון לפליטים שנשארו ללא זהות כמו אלה שבלבנון ובסוריה. יש לזכור שהפליטים חיים כבר יותר מ 60 שנה מחוץ לאדמותיהם, חלק קטן מהם גר במחנות פליטים, רובם השתקמו כלכלית אך לא נפשית.
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים".
(טהא מוחמד עלי)
בתוקף תפקידי כאחראי ומתאם חוגי הבית של לוחמים לשלום אני משתתף בחוגי בית רבים בישראל ובשטחים, ושומע את השאלות הנפוצות שמופנות לדוברים הישראלים והפלסטינים.
בישראל אחת השאלות השגורות והמציקות לקהל, היא השאלה בנושא זכות השיבה, הישראלים מתווכחים בנושא הבטחון, אך לא מוכנים לשמוע דבר בנושא זכות השיבה, דבר מלבד וויתור מוחלט של הדוברים הפלסטינים (כמייצגי דעת הקהל הפלסטינית) על זכות השיבה. לטענתם כל פתיחת דלת בנושא זכות השיבה, תסתיים בערעור והרס מדינת ישראל.
הדוברים הפלסטינים בדרך כלל נוקטים עמדה שונה, ובפומבי לא מוכנים להתבטא בזכות ויתור על זכות השיבה, וטוענים שהדבר צריך להיות נדון ולהיפתר במסגרת המשא ומתן. בשיחות פרטיות עם פליטים, נשמעות אמירות אחרות, למרבית הפליטים עמם דברנו ברור שלא תהיה שיבה המונית לתחומי מדינת ישראל כחלק מהסכם שלום, לא בטוח שכולם רוצים בזאת, אך מה שחשוב להם הוא שמדינת ישראל תכיר באחריותה לנכבה (ולמי שנושא החשיבות וההכרה בעוול שנעשה לעם אחר או לקבוצה אתנית אחרת לא ברור דיו שיקרא על המאבק של האבורג'נים באוסטרליה והאינדיאנים בארצות הברית וקנדה בתחום זה, או אפילו על השיח המזרחי- אשכנזי בישראל). רוב הפליטים עמם שוחחנו אמרו שמעבר לנושא ההכרה באחריות הם חושבים שיש צורך בפיצוי כספי, פתרון של איחוד משפחות שנקרעו כאשר חלקם בישראל וחלקם מחוצה לה, ופתרון לפליטים שנשארו ללא זהות כמו אלה שבלבנון ובסוריה. יש לזכור שהפליטים חיים כבר יותר מ 60 שנה מחוץ לאדמותיהם, חלק קטן מהם גר במחנות פליטים, רובם השתקמו כלכלית אך לא נפשית.
אך אני לא רוצה לעסוק במה שהפלסטינים חושבים או צריכים לעשות, אלא בקרע שנוצר בתוכי כשאני עוסק בנושא זה. אני ישראלי ואני גאה בלאומיותי, אך ברור לי שהמדינה שלי קמה תוך עשיית עוול (באשמתנו או באשמתם, ויכוח חסר תוחלת לדעתי) לעם אחר. הסיפור האישי שלי מדגיש את הסתירה שלמעשה אין לי תשובה עבורה. הורי פליטים מאירופה, עברו בקושי את השואה, למזלם שניהם שרדו ולאחר המלחמה, ברחו מאירופה להקים להם מדינה בארץ ישראל. הורי שוכנו במחנה פליטים בפרדס חנה, ואחר כך הוצע להם לעבור לירושלים, ולקבל שם חדר בדירה עם עוד כמה משפחות. כשהגיעו לירושלים שוכנו בשכונת בקעה ושם גדלתי. בית ערבי עם תקרה גבוהה ואריחי רצפה מצויירים, בית לתפארת, מעודי לא עלה בדעתי שבית ערבי הוא גם בית שגרו בו ערבים, ולא חשבתי היכן הם אותם תושבים שגרו בעבר בשכונה. לאחרונה במסגרת פעילותי בלוחמים לשלום החל הנושא להטריד אותי יותר ויותר, כיצד אותו בית בשכונת בקעה יכול להיות מקלט להורי וגם סמל לחורבן לאחרים, הורי שוכנו בבתים אלו בסוף 1948, התושבים המקוריים ברחו/גורשו רק חצי שנה קודם לכן. בזמן הזה הבתים נבזזו לחלוטין, ורבים מן התושבים הערביים של בקעה הושמו במחנה מעצר זמני, עד שהועברו משם- מרביתם לא הורשו לחזור לבתיהם.
איך מתמודדים עם הסתירה הזו, אין לי תשובות, אך זה נושא שאני רוצה לדבר עליו, ולחשוב עליו, ולדעתי ההתעלמות המוחלטת של החברה הישראלית מכל דיון בנושא (ראו את כל חוקי הנכבה שמוצעים השכם וערב), התעלמות זו רק מדחיקה את הבעיה ומונעת את פתרונה, וגם את פתרון הסכסוך כולו.
איך מתמודדים עם הסתירה הזו, אין לי תשובות, אך זה נושא שאני רוצה לדבר עליו, ולחשוב עליו, ולדעתי ההתעלמות המוחלטת של החברה הישראלית מכל דיון בנושא (ראו את כל חוקי הנכבה שמוצעים השכם וערב), התעלמות זו רק מדחיקה את הבעיה ומונעת את פתרונה, וגם את פתרון הסכסוך כולו.
בישראל מתגאים כיום, שרבים כמו הורי ששוכנו במחנות פליטים, שוקמו, ואילו פלסטינים שהם פליטים במדינות ערב חיים עדיין במקרים רבים במחנות פליטים. לכך יש לי כמה תשובות, האחת הורי הגיעו למדינה שבה רצו אותם, למדינה שלהם, ואין פלא ששוקמו במהרה, הפליטים הפלסטינים הגיעו למדינות שלא מעוניינות בהם. אין פלא שלא שוקמו. ובנוסף לכך אותה מדינת ישראל המהוללה, ששולטת בשטחים כבר משנת 1967, לא עשתה דבר לשקם את הפליטים שחיים עדיין במחנות פליטים בגדה. יתר על כן, בישראל עצמה חיים עדיין פליטים פלסטינים רבים שיש להם אזרחות ישראלית, אך נמנעת מהם חזרה אל אדמותיהם המקוריות.
במסגרת לוחמים לשלום, אני חבר בקבוצה אזורית של תל אביב טול כרם, חלק מהעמיתים הפלסטינים שלי גרים במחנה פליטים טול כרם (10 קילומטר מביתי, 42 שנה תחת שלטון ישראל ועדיין במחנה פליטים), ורק לאחרונה התחלתי להתמודד עם העובדה שלמעשה מוצאם מכפרים שצמודים לעיר בה אני גר- כפר סבא. ארגון זוכרות מארגן כעת פרוייקט בנושא כפר נטוש אחד שנקרא מיסקה, והחלטתי אתמול להצטרף לסיור שלהם בכפר, היות ושלשה מחברי הקבוצה שלנו מוצאם מהכפר הזה, אביהם שהיה מוחתאר עדיין גר במחנה פליטים טול כרם.
היה לי די מצמרר להסתובב בשדות בין רמת הכובש למשמרת, ולראות את שרידי המסגד, את חורבות בית הספר שנהרס לא מזמן כי לתושבים הישראלים הפריע שמגיעים למקום צאצאי הפליטים לקיים ימי זכרון לרכוש שנלקח מהם(כך כתוב בפירוש במכתב שנשלח על ידי הרשויות) וכנראה לעולם לא יוחזר .
גם אני גדלתי על המיתוס שהערבים סרבו לתוכנית החלוקה, והכפריים ברחו כי הבטיחו להם לחזור עם כוחות הכיבוש הערבים, לאחר שהיהודים יושלכו לים, יש בודאי מקרים כאלה. אך זה לא מסביר את העובדה שרוב שטחי מדינת ישראל 'נוקו' מפלסטינים תוך כדי המלחמה, שבגליל נשארו כפרים כי לאלוף הפיקוד הצה"לי הייתה מדיניות שונה מיגאל אלון שפיקד על שפלת החוף, וניקה את האזורים שבשליטתו חד וחלק מערבים (כמה זה נשמע מחריד כשקוראים על גירוש אתני במדינות אחרות, אך אצלנו כרגיל זה עדיין ב'אשמתם') זה לא מסביר את העובדה שפלסטינים גורשו מאשקלון ויפו גם בתחילת שנות ה 50, שבכפרים רבים התושבים נכנעו (ויש תמונות המעידות על כך) ועדיין גורשו.
אין לי ספק שרבים ברחו, זו הייתה תמונה נפוצה בזמן מלחמות, אזרחים בורחים עד שוך הקרבות (ראו את פקיסטן היום), הנכבה היא לא הבריחה אלא העובדה שלא איפשרו להם לחזור לאחר תום הקרבות. ושוב סתירה, ומה אם כן היו מאפשרים להם לחזור? איך הייתה המדינה שלי נראית היום? אין לי מושג, כמו שאין לי אפשרות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, אך אין לי בעיה אישית להודות, שיש כאן בעיה, ושיש כאן עוול, והתעלמות שלנו מכל דיון בנושא לא מובילה לאף מקום.
בסיור לא הופתעתי לגלות שיש פליטים ממיסקה שגרים כיום בטירה בישראל, במרחק קילומטרים ספורים מהאדמה שנגזלה מהם, וחולקה בשרירות לב לקיבוצים ומושבים באיזור. פליטים בתוך המדינה, שלא נמצאים מעבר לגבול, אלא בתוך תוכנו. וזה לא המקרה היחיד, ראו את עין הוד שמתהדרת בבתיה היחודיים והאמנים שבה, אך האם אתם יודעים שחלק מהתושבים המקוריים של עין הוד גרים מרחק קילומטרים ספורים מעין הוד המקורית, בכפר שנקרא היום עין חוד, נקרא אמרתי? כפר שמדינת ישראל לא הכירה בו עד 2005 ושחובר (במדינת ישראל!!) לחשמל בשנת 2006. כולכם מכירים את הספורים של עקורי איקרית וברעם שהם פליטים עקורים בתוך מדינתם היא מדינת ישראל.
הקונצנזוס בישראל הוא רחב מאד בהתייחס לזכות השיבה. אולי כי הוא פורט על כל נימי הפליטים שהיינו, לוחץ על כפתורי הפחד בנראטיב שלנו, הנראטיב של היהודי הגולה. על נהרות בבל ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון, והיום אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שיש עם אחר שיושב על נהרותיו. אבל זו עובדה.
זכות השיבה היא למעשה, לפני הכל, הזכות של הפלסטינים לנרטיב משל עצמם. לפני הדיונים, לפני ההסדרים הכספיים או האחרים, לפני שנסכים על מה אפשר ומה אי אפשר, אנחנו צריכים להסכים על הטרגדיה. זה שהיא היתה, במקביל, גם אחד הרגעים המאושרים ביותר בתולדות העם היהודי, זו גם כן עובדה. אבל שלא כמו במתמטיקה, החיבור של מינוס ופלוס לא יוצרים מינוס או פלוס, בתלות בגודלם. הם רק נשארים כך, שניהם, נעוצים עמוק לתוך הנרטיב המשותף, זה שיישאר איתנו, עם כולנו, לנצח.
במסגרת לוחמים לשלום, אני חבר בקבוצה אזורית של תל אביב טול כרם, חלק מהעמיתים הפלסטינים שלי גרים במחנה פליטים טול כרם (10 קילומטר מביתי, 42 שנה תחת שלטון ישראל ועדיין במחנה פליטים), ורק לאחרונה התחלתי להתמודד עם העובדה שלמעשה מוצאם מכפרים שצמודים לעיר בה אני גר- כפר סבא. ארגון זוכרות מארגן כעת פרוייקט בנושא כפר נטוש אחד שנקרא מיסקה, והחלטתי אתמול להצטרף לסיור שלהם בכפר, היות ושלשה מחברי הקבוצה שלנו מוצאם מהכפר הזה, אביהם שהיה מוחתאר עדיין גר במחנה פליטים טול כרם.
היה לי די מצמרר להסתובב בשדות בין רמת הכובש למשמרת, ולראות את שרידי המסגד, את חורבות בית הספר שנהרס לא מזמן כי לתושבים הישראלים הפריע שמגיעים למקום צאצאי הפליטים לקיים ימי זכרון לרכוש שנלקח מהם(כך כתוב בפירוש במכתב שנשלח על ידי הרשויות) וכנראה לעולם לא יוחזר .
גם אני גדלתי על המיתוס שהערבים סרבו לתוכנית החלוקה, והכפריים ברחו כי הבטיחו להם לחזור עם כוחות הכיבוש הערבים, לאחר שהיהודים יושלכו לים, יש בודאי מקרים כאלה. אך זה לא מסביר את העובדה שרוב שטחי מדינת ישראל 'נוקו' מפלסטינים תוך כדי המלחמה, שבגליל נשארו כפרים כי לאלוף הפיקוד הצה"לי הייתה מדיניות שונה מיגאל אלון שפיקד על שפלת החוף, וניקה את האזורים שבשליטתו חד וחלק מערבים (כמה זה נשמע מחריד כשקוראים על גירוש אתני במדינות אחרות, אך אצלנו כרגיל זה עדיין ב'אשמתם') זה לא מסביר את העובדה שפלסטינים גורשו מאשקלון ויפו גם בתחילת שנות ה 50, שבכפרים רבים התושבים נכנעו (ויש תמונות המעידות על כך) ועדיין גורשו.
אין לי ספק שרבים ברחו, זו הייתה תמונה נפוצה בזמן מלחמות, אזרחים בורחים עד שוך הקרבות (ראו את פקיסטן היום), הנכבה היא לא הבריחה אלא העובדה שלא איפשרו להם לחזור לאחר תום הקרבות. ושוב סתירה, ומה אם כן היו מאפשרים להם לחזור? איך הייתה המדינה שלי נראית היום? אין לי מושג, כמו שאין לי אפשרות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, אך אין לי בעיה אישית להודות, שיש כאן בעיה, ושיש כאן עוול, והתעלמות שלנו מכל דיון בנושא לא מובילה לאף מקום.
בסיור לא הופתעתי לגלות שיש פליטים ממיסקה שגרים כיום בטירה בישראל, במרחק קילומטרים ספורים מהאדמה שנגזלה מהם, וחולקה בשרירות לב לקיבוצים ומושבים באיזור. פליטים בתוך המדינה, שלא נמצאים מעבר לגבול, אלא בתוך תוכנו. וזה לא המקרה היחיד, ראו את עין הוד שמתהדרת בבתיה היחודיים והאמנים שבה, אך האם אתם יודעים שחלק מהתושבים המקוריים של עין הוד גרים מרחק קילומטרים ספורים מעין הוד המקורית, בכפר שנקרא היום עין חוד, נקרא אמרתי? כפר שמדינת ישראל לא הכירה בו עד 2005 ושחובר (במדינת ישראל!!) לחשמל בשנת 2006. כולכם מכירים את הספורים של עקורי איקרית וברעם שהם פליטים עקורים בתוך מדינתם היא מדינת ישראל.
הקונצנזוס בישראל הוא רחב מאד בהתייחס לזכות השיבה. אולי כי הוא פורט על כל נימי הפליטים שהיינו, לוחץ על כפתורי הפחד בנראטיב שלנו, הנראטיב של היהודי הגולה. על נהרות בבל ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון, והיום אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שיש עם אחר שיושב על נהרותיו. אבל זו עובדה.
זכות השיבה היא למעשה, לפני הכל, הזכות של הפלסטינים לנרטיב משל עצמם. לפני הדיונים, לפני ההסדרים הכספיים או האחרים, לפני שנסכים על מה אפשר ומה אי אפשר, אנחנו צריכים להסכים על הטרגדיה. זה שהיא היתה, במקביל, גם אחד הרגעים המאושרים ביותר בתולדות העם היהודי, זו גם כן עובדה. אבל שלא כמו במתמטיקה, החיבור של מינוס ופלוס לא יוצרים מינוס או פלוס, בתלות בגודלם. הם רק נשארים כך, שניהם, נעוצים עמוק לתוך הנרטיב המשותף, זה שיישאר איתנו, עם כולנו, לנצח.
נכתב על ידי רוני סגולי, חבר 'לוחמים לשלום'
1 תגובות:
עם יציאת התרגום העברי של הספר כתב עורך הספר אנטון שמאס:
"באב אלשמס" הוא מפת-האוצר של פלסטין. הזיכרון שהוגלה אל מחוץ למפה בארבעים ושמונה, מכתיב עכשיו את הסיפור על הקלף המחוק, והסיפור מצייר מחדש את מפת המולדת האבודה. זכות השיבה היא זכות הסיפור, והסיפור שנפרש כאן בתרגום עברי משיב את זכות הסיפור לבעליו; ואלה, שהוצאו אל מחוץ למפה, מחוץ למולדת, מחוץ להיסטוריה, שבים ומממשים את זכותם לדבר בשם הזיכרון באמצעות השפה שהפקיעה את קולם ומחקה את מפתם.
אליאס ח'ורי, הסופר הלבנוני שנולד בארבעים ושמונה, פירסם את "באב אלשמס", הרומן התשיעי שלו, במלאת חמישים לארבעים ושמונה. במשך שנים הוא נדד בין מחנות הפליטים בשולי ביירות, והקשיב לסיפורי העקירה והנדודים. ב"באב אלשמס" הוא נותן לשוליים את זכות השיבה למרכז; לפליטים את זכות השיבה לסיפור; לאלג'ליל את זכות השיבה למפת פלסטין. מאות סיפורים משתרגים זה בזה: הסיפורים הפשוטים של החיים כהוויתם לפני הגירוש מפלסטין, והסיפורים הקשים של ההוויה הפשוטה שנעקרה מתוך החיים בקול זעקה. וזכות הזעקה מתממשת כאן בלחישה, בטון מינורי קורע לב ונשמה.
שני גיבורים מרכזיים יש ברומאן, בנוסף לזיכרון. יונס, גיבור המהפכה הפלסטינית, השרוע על המיטה, בבית-החולים "אלג'ליל" אשר במחנה שאתילא, מחוסר הכרה; וח'ליל, הרופא שאינו בדיוק רופא, שסועד אותו ומתעקש להשיב אליו את הכרתו באמצעות הסיפור. ח'ליל מדבר בשמו של יונס האילם, ומספר באוזניו את סיפורו שלו ואת סיפורם של פליטי אלג'ליל. שהרזאד האמינה, ואף הוכיחה, שיש בכוחו של הסיפור לממש את החיים ולדחות את הקץ, וח'ליל מאמין שהוא אכן יכול להוציא את יונס מעלפון הלוויתן ולשבצו שוב בספר החיים; שהסיפור יכול למוות; שהסיפור יכול להחיות את הזיכרון.
זהו רומאן שמפר את קשר השתיקה מסביב לנכבה – שתיקתם של אלה שהתביישו במשך חמישה עשורים לספר את סיפור ההשפלה של האובדן, ושתיקתם של אלה שלא היו מוכנים לשמוע את הסיפור המבעבע בתת-הכרתם, ולא כל שכן לדבר עליו.
"באב אלשמס" הוא הוכחה לכך שהספרות יכולה לנחם את שני הצדדים.
אנטון שמאס
הוסף רשומת תגובה