היום שאחרי

"חישוף", זה שם הקוד בצבא להרס. זה יכול להיות הרס של מטעים וזה יכול להיות הרס של בתים ושל שכונות שלמות.
בכלל, לצבא יש דרך מעניינת להביא חיילים לעשות דברים איומים בשמו, אבל ליטול את העוקץ מאותם דברים, הרבה מאד מזה בעזרת מילים.
תארו לעצמכם, למשל, נוהל שנקרא "פלישה לבתים ותפיסתם תוך גירוש המשפחה החוצה מן הבית או הגלייתם לאחד החדרים כשהם כלואים תחת סורג ובריח". או סתם בקיצור, "נוהל פלישה לבתי אזרחים". "נוהל אלמנת קש" נשמע ממש מזמין וחביב, לעומתו. לא ברור למה התכוון המשורר, אבל מן הסתם לא היתה לו כל כוונה לקרא לילד בשמו.

מי יכול למשל לנחש ש"נוהל רועה" הפסטורלי הוא נוהל שתכליתו ירייה באחת הכבשים של הרועה אם הוא לא עוצר כשקוראים לו?

לפעמים , הרבה אחרי שהאדם משתחרר, עולות בראשו תמונות. הן עולות, כי אין להן מקום בתוך עולם התמונות והדימויים הפרטי שלו. הן עולות, כי היכולת הזו, לומר לעצמי "שם זה שם ופה זה פה", ולעשות דברים איומים שם מבלי שהם יזלגו לפה, היא, איך לומר זאת, יכולת ששייכת לפחות בריאים שבתוכנו.

אבל הצבא הוא לא ערב רב של פסיכופטים. הוא צבא של מדינה, שרבים מאנשיה עוברים דרכו.
הוא אחת החוויות המרכזיות בחיים של מרביתנו.

צבא שמתנהל ומנהל את עצמו במציאות נפרדת, כשהוא סגור ומסוגר מפני ביקורת הוא גוף שבסופו של דבר מייצר בעיקר טראומות לשני הצדדים.
חייל שלומד שאיקסים על הנשק הם חלק מנורמת חייו ושמבטים מבועתים של ילדים הם עניין שבשיגרה יצטרך להתמודד בשלב אחר בחייו עם התמונות האלו, כשהן עולות בראשו בזמן שהוא, למשל, אוסף את ילדיו מהגן. הילדים שלו יצטרכו להתמודד עם אותם ילדים שבגרו ושאוחזים בנשק, כי אף אחד, לא משנה מה הדת והמה הלאום שלו, אף אחד לא יכול לתת מנוח לנפשו אחרי שראה כילד את הוריו מושפלים עד עפר בידי אדם אחר, ואת ביתו נהרס בחסות איזה צדק איום שלפיו בית של אחד הוא קדוש וביתו של השני אינו שווה כקליפת השום.
בית הוא בית.
אבא הוא אבא.
וחיים הם חיים.
אלו עובדות חיים, הן לא זקוקות לנו בשביל שנוכיח או נפריך אותן, ויש להן את הכוח שלהן, לייצר מציאות חסרת תקווה של איבה בלתי פוסקת עבור כולנו, או לחילופין- לייצר סיכוי לחיים נורמליים. לתקווה.
ולכן אסור לנו לשכוח. אסור לנו לאפשר לעצמנו ללכת שולל אחרי ההנחות הישראליות הבסיסיות על הפלסטינים (כולם מחבלים) ועל צה"ל (אסור לגעת בו).
ההנחות האלו מושכות את כולנו מטה, לתהום אפלה.

בימים אלה נפתחת בפייסבוק קבוצה שאוספת שמות מכובסים של נהלים והמשמעות שעומדת מאחוריהם. את המילון הזה צריך להכיר ולדעת. צריך שאימהות ילמדו את המשמעות שלהן, כי זו המציאות של הבנים שלהן. זו מכבסה של מילים שהן צריכות להכיר כפי שהן מכירות כל קפל במדים שהן מכבסות.
עיזרו לנו לעשות חישוף לכל מה שנעשה באפילת ההשתקה.
החיילים שהתראיינו לשוברים שתיקה תיארו את "מדיניות היום שאחרי".
מדיניות של הריסה מכוונת של בתים בעזה, לא בשביל היום, אלא בשביל המחר. כמה אירוני לקרא לזה כך.
הנה "מדיניות היום שאחרי" שלנו- חישפו את הזוועה. דברו עליה, אימרו אותה בקול רם וברור. שלא נוכל להתעלם, שהפנים האמיתיות שלנו יופיעו במראה.
בטיפול הפסיכולוגי הנהוג במצבי פוסט טראומה, אחד העקרונות הבסיסיים הוא חשיפה. רק לאחריה תיתכן התמודדות אמיתית וגלויה.
אחרת, אין יום שאחרי. יש רק חשיכה.