חמש דקות של גן עדן

אתמול הוקרן הסרט "חמש דקות של גן עדן" במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בסינמטק ירושלים.
הסרט נותן נקודת מבט אנושית על הסכסוך בצפון אירלנד, דרך הסיפור של שני אנשים שנקשרו זה בזה בקשר דמים נורא: אליסטר ליטל הפרוטסטנטי וג'ו גריפין הקתולי.
הסרט מבוסס על סיפור חייו של אליסטר ליטל (בכיכובו של ליאם ניסן), לוחם במחתרת ה- UVF לשעבר, אשר נכח באירוע הקרנת הסרט, כאורח של תנועת 'לוחמים לשלום'.
בסיומו של הסרט התקיים פאנל בהשתתפות חן אלון, לוחם לשעבר וממקימי "לוחמים לשלום", בסאם עראמין, לוחם לשעבר וממקימי "לוחמים לשלום", ג'רי פוסטר, לוחם במחתרת ה- IRA לשעבר, ואליסטר ליטל, ובהנחיית נטע אסנת.

אליסטר ליטל פתח את הדיון במשפט: "האליסטר הצעיר שהייתי, הרג את האליסטר שאני היום". לדבריו, הוא מקדיש היום את חייו "כדי להצליח לדמיין עתיד בו אנחנו לא הורגים את עצמנו ובו המורשת שאני משאיר לילדי היא לא מורשת של מוות".

הקושי הגדול בעיניו בתהליך שעבר, היה הפחד מן התחושה שהוא בוגד בחבריו למאבק, והיה לו חשוב למצא דרך לפעול למען השלום בלי לבגוד בארצו.

אליסטר ליטל

לצידו של אליסטר ישב ג'רי פוסטר, לוחם ה- IRA לשעבר. מעניין היה לשמוע את שניהם מעידים על כך שאינם מסכימים זה עם דרכו של זה, ההגעה להסכם שלום אינה פותרת את המחלוקות, אלא היא בוחרת בדרך אחרת לטפל בהן.

גם אליסטר וגם ג'רי הגיעו להכרה בקיומו של האחר, ברגשותיו ובאנושיותו, דווקא בזמן שהותם בכלא.

לדברי אליסטר, היה זה המפגש עם מותו של לוחם מן הצד השני אשר מת בשביתת רעב בכלא, שהפגיש אותו לראשונה עם הנחישות ואומץ הלב של הצד השני; "ברגע שהכרתי באומץ ובסבל של האחר, הצלחתי לגלות את האנושיות שלי".

ג'רי הצטרף בכלא למפגשים בין הצדדים שאורגנו בכלא. לדבריו, המפגשים הראשונים היו בעלי אופי פוליטי, אולם עם הזמן, השיחות עברו לפסים אחרים. המפגש שלו עם הורים שכולים מן הצד השני ועם שברון ליבם היכה בו- "זה הלם בי לראות את הכאב שלהם שאני גרמתי לו".

ג'רי התייחס לדרך שבה האדם תופס את האוייב. לדבריו, "דה הומניזציה של האוייב היא למעשה דה הומניזציה של העצמי, ואני צריך לעשות רה- הומניזציה לעצמי לפני שאני עושה רה- הומניזציה של האוייב".

בסאם עראמין, חבר לוחמים לשלום שביתו עביר נהרגה ע"י לוחמי מגב בדרכה מביה"ס, אמר "האלימות היא קלה. התוצאות שלה קשות אבל ההפעלה שלה קלה. להאמין באי אלימות זה מה שקשה כי צריך לחשוב, ולחשוב אחרת ממה שחשבת בעבר".

בסאם עראמין וחן אלון

בסאם התייחס לסרט, שבו הילד בן ה- 11 שאחיו נרצח לנגד עיניו, סוחב עימו במשך 33 שנים את רגשות הנקם והשנאה: "הבת שלי השנייה היתה בת 11, כשעביר נפלה ומתה מול העיניים שלה. אני עושה מאמץ גדול עם הבת שלי, שתשכח. שתשכח. זה עוד אסון בשבילה לתת לה ללכת עם השנאה עכשיו עוד 33 שנה".

בסאם בילה שנים רבות בכלא הישראלי. לדבריו, בכלא הוא הבין שהדרך היחידה ליצור שינוי היא דרך דיאלוג ופעולה לא אלימה. "אם אני אלמד להכיר את האויב שלי, אני יכול לנצח, אבל אם אני שונא את האוייב שלי, אני הורג את עצמי".

חן אלון תיאר אירועים בצבא בו שירת כקצין שריון, שהביאו אותו להבין שהוא מאבד את צלמו כאדם. לדבריו, "המשפט שנאמר בסרט, שזה הולך ונעשה כבד יותר עם השנים, זה נכון כל כך". חן דיבר על הקלות שבה הוא הורה להרוס בית בכפר אל ח'אדר, בלי שתעבור בראשו לרגע אחד המחשבה שזה בית, בדיוק כמו ביתו שלו שכל כך יקר לליבו. האירועים שעבר הובילו אותו להחליט לסרב לשרת בשטחים, מה הביא להכנסתו לכלא. "בכלא הרגשתי שאני בוגד ובוגד ובוגד, ופתאום הבנתי- שאני נאמן. לעצמי."

לאחר הסרט והפאנל התקיים מעגל שיח בסיפריה בסינמטק, בהשתתפות חלק מן הצופים בסרט וחברי לוחמים לשלום. לשאלה האם תנועת לוחמים לשלום לא מנציחה את המצב הקיים, הבהיר חן כי תנועת לוחמים לשלום אינה תנועת דיאלוג, אלא תנועה אקטיביסטית שפועלת לשינוי בדרכים לא אלימות. סולימן אל חטיב, חבר לוחמים לשלום מרמאללה אמר- "אני לא בתנועה הזו כדי לאכול יחד חומוס ופלאפל. אני פה כי אני מאמין שזו הדרך ליצור שינוי". רוני סגולי, חבר לוחמים לשלום מת"א אמר, "אני נמצא בתנועה הזו בשבילי, בשביל החברה שלי. אני ישראלי גאה בדיוק כפי שהחברים הפלסטינים בתנועה הם פלסטינים גאים". לשאלה מדוע דווקא הבחירה בתנועה דו לאומית ולא בתנועות שיפעלו בתוך החברות השונות בנפרד, ענה בסאם כי "פלסטיני יכול לעשות שינוי אצל ישראלי יותר טוב מישראלי, וישראלי יכול לעשות שינוי אצל פלסטיני, יותר טוב מפלסטיני".

המפגש הסתיים בקריאה של אבנר וישניצר, המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום, לקום ולהתעורר מן האדישות ולהצטרף למעגל הפעולה, "כי זה הסכסוך שלנו, ואף אחד אחר לא יסיים אותו עבורנו".

זה היה ערב לא קל, לא פשוט לשבת מול פאנל של אנשים שאיבדו, בשלב זה או אחר בחייהם את נפשם, או את יקיריהם. ולמרות זאת, ואולי בגלל זה, ובגלל העובדה הפשוטה שדווקא הם הצליחו להניח לשנאה, זה היה בעיקר- ערב של תקווה.