צבע המוסר

הקושי האמיתי שעומד בפני ארגוני שלום ישראלים הוא להקים את הישראלים מן הכיסא. להביא בפניהם את העולם שבו חיים הפלסטינים.
יש לנו מנגנון מוזר שדוחה את כל מה שלא מתישב עם אמות המוסר שלנו, גם כאשר הוא מוטח בפרצופינו. קשה עד בלתי נתפס עבורנו להיות לא צודקים או לא מוסריים. נוספת לכך העובדה שלמרבית הפלסטינים אין דרך לתעד את המפגש שלהם עם הצבא והמתנחלים, וכך יוצא שבמקרה הטוב זו מילה מול מילה. במקרה הרע אנחנו אפילו לא שומעים על העוולות שנעשות בשמנו.
יש משהו נוח בלא לדעת, זה פוטר מהצורך להתמודד, וזה בעיקר משאיר בתוך חיינו סוג של סימטריה משונה שמאפשרת לנו להאמין שהפלסטינים מקשים על חיינו באותה מידה כפי שחייהם מושפעים מאיתנו. זאת, כמובן, הטייה שאין לה קשר עם המציאות. הכיבוש נוכח בכל רגע ורגע מחיי הפלסטינים. הוא מתווה את חייהם במסלולים קבועים, הוא שולט על חייהם, על נפשם. הוא עננה של חוסר שליטה בחייהם שמרחפת בקביעות מעל לראשיהם.
אנחנו עדיין יכולים להתווכח עם זה, לספר לעצמנו שאין ברירה, שזה המחיר לדרך שבה הם מתנהלים כלפינו.
כתב ג'ורג' אורוול לפי מעל 70 שנה במסה "הערות על הלאומנות", בהתייחס לכיבוש הבריטי את הודו: "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות. שמרן בריטי יצדיק הגדרה עצמית לאומית באירופה ויתנגד לה בהודו בלי שום הרגשה של חוסר עקביות. פעולות מוערכות כטובות או רעות, לא על סמך סגולותיהן אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה- עינויים, שימוש בני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים- שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על ידי הצד "שלנו".

המכנה המשותף הרחב ביותר לשני העמים הוא הפחד זה מזה. אבל הדמיון הזה מסתיים בנקודה שבה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו- מי שולט ומי נשלט