למה בוטלה ההופעה של ליאונרד כהן

כדי להבין את דרך הפעולה של תנועת לוחמים לשלום צריך להבין את המציאות שנוצרה כעבור מעל לארבעה עשורים של כיבוש.

מחנה השמאל הישראלי הרחב לאורך שנים התקשה להבין ולקבל את חוסר הסימטריה שבין שני העמים. פעילויות שלום כללו בעיקר קבוצות דיאלוג כאלו ואחרות, שמטרתן היתה נסיון לבסס יחסים בין העמים מעל לראשה המורם של המפלצת הקרויה "כיבוש".

אפשר להמשיל זאת לגבר שמביא פרחים לאשתו כשהוא חוזר מהעבודה כל יום, אבל אם היא עושה משהו שלא נראה לו, הוא שובר לה את הפרצוף.
ולמחרת מביא לה זר. אולי אפילו גדול יותר.

הדיאלוג הוא חשוב, אבל מה שהיה קרוי בעבר השמאל הישראלי, למעשה הפך את הדיאלוג לאמצעי הכשרה.
אם מנסים לפרק למרכיבים את ההתנהלות הזו ולנסות להבין אותה, מה שנמצא בבסיסה הוא קושי משמעותי להבין את חוסר הסימטריה שבמציאות הישראלית- פלסטינית. כבר נכתב כאן לא פעם- הכיבוש כמעט ואינו נוכח בחיי הישראלים, ולעומתם, הכיבוש הוא נוכחות איומה ומתמדת בחיי הפלסטינים. העובדה הזו יוצרת הטייה בעייתית- כדי להבין את היקפן של העוולות שנעשות ברמה יומיומית מעבר לגדר בשמנו, צריך לרצות להיות מודע להן.
זו מראה מפלצתית שמוצבת מול פרצופנו. אין להתפלא שרבים מן הישראלים מוותרים על ההתמודדות עימה. כך, למשל, רבים מן האנשים שזיהו את עצמם כ"שמאל ישראלי מתון", הריעו לחיילים שנכנסו לעזה רכובים על די ניינים, יורים על סביבותיהם ללא הבחנה, משמידים, הורגים והורסים את כל הנקרה על דרכם, בשם מדיניות שנקראה בשם הציני המצמרר "היום שאחרי". התחושה ברחוב הישראלי היתה אז ש"נמאס". בשם התחושה הזו בחרו רוב מוחץ בחברה הישראלית להימנע משאילת שאלות נוקבות את עצמם, מהתעניינות ולמידת הפרטים, מהבנת המציאות הבלתי אפשרית בה חיים תושבי עזה, ובעיקר מהבנת האחריות שלנו על היווצרותה של מציאות זו. הישראלים עייפים, חסרי חשק לרדת לפרטים, כורעים תחת עומס האינפורמציה, ורק רוצים שיהיה להם כיף.
כל מי שנותר למחות על העוולות מסומן כשמאל קיצוני, שקובי אריאלי הגדיל להגדיר בעיתון מעריב כקבוצה הזויה, קיצונית ושלמעשה"אינה קיימת".
הנקודה היחידה המשמחת במצב העניינים הזה היא שירד קרנן של קבוצות הדיאלוג למיניהן. אחרי 42 שנות כיבוש דבר אחד ברור- אין מקום לדיאלוג כמטרה בפני עצמה. המציאות מחייבת פעולה ברורה נגד הכיבוש. אפשר להתווכח עם ההחלטה של הפלסטינים שלא לקיים את ההופעה של ליאונרד כהן ברמאללה, ועל בחירתם למחות כנגד הופעתו בישראל, אבל המחאה הזו היא מה שהיא - בעיטה יבשה בבטן הרכה של השמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע.
העם הישראלי למד במשך שנים של כיבוש לפתח חד צדדיות מרשימה ביחס למצב. הביטחוניות מחליפה את האנושיות, הדיאלוג מחליף את הפעולה לשינוי, האדישות מחליפה את פעולת המצפון.

ובתוך החשכה הזו פועלות היום תנועות שמורכבות מאנשים שאינם הזויים ואינם קיצוניים (אף כי נוח מאד לחלקים רחבים בחברה להציגם ככאלה), שמבינים היטב שהיום הדיאלוג היחיד שיש לעשותו הוא זה אשר מטרתו סיום הכיבוש. דיאלוג שהוא תוצר של פעולות ישירות להפסקת הכיבוש ולא עלה תאנה לכיסוי ערוות הכיבוש. ההבדל הוא גדול.
והקבוצה הזו מתרחבת ותתרחב, והנסיון המאומץ של קבוצות גדולות בישראל להפחית מן הרלוונטיות שלה (ע"ע ציד המכשפות שנעשה לעמותה- חברה בע"מ 'שוברים שתיקה', שמנע כל התייחסות לעדויות הקשות שהציגו), רק מלמד על כוחה.
זה הזמן לבחור צד. המחיר הוא אובדן האדישות, העייפות וחוסר האונים. הרווח הוא בדיוק כל אלה,
וגם היכולת להסתכל שוב במראה.