שוב השקר הזה- זכרונות מילואים במהלך שיירת המים

בדרך לפעילות של שיירת המים. נציגים של לוחמים לשלום, אחת מתוך כמה תנועות של קואליציית השלום ששותפות לפעילות. היעד הוא הכפר קראוות בני זיד. כפר מרוחק מכל ציר ראשי, באזור של ההתנחלות חלמיש (נווה צוף).
נוסע לשם לבד ברכב שלי , זוכר שלפני כ 5 שנים עשיתי שירות מילואים באזור- לא זוכר הרבה פרטים משירות זה ובטח לא משהו חריג.
מגיע למקום לפני השיירה ויוצר קשר בסלולרי עם חבר שהגיע לפניי. הוא תקוע בנקודת הכניסה לאזור הכפרים ליד פילבוקס של חיילים. הם עיכבו אותו לאחר שהבינו לאן פניו מועדות. לדבריהם מותר להם לעכב אותו ע"פ חוק למשך 3 שעות . לא נותנים לו לזוז. אני עוצר מאה מטר משם כדי שלא יעכבו גם אותי, והוא מודיע לשיירה המתקרבת שצריך להיכנס מכביש גישה אחר. נזכר שבפילבוקס הזה ישבתי כמה ימים באותם המילואים. החבר עדיין מעוכב ואני נוסע לשיירה לחבור אליה מנקודת הכניסה החדשה. נכנסים דרך כפר עבוד. השיירה כבר נכנסה. אני נכנס לבד לכפר כשבכניסתו מופיע השלט האדום המזהיר והאוסר על כניסת ישראלים למקום. עוד זיכרון מתבהר, או יותר נכון איך יכולתי לשכוח; הכניסה לכפר יושבת על מבתר השולט על הכביש הראשי. שכבתי במארב עם חברי לפלוגה בצידו השני של הכביש. מטרת המארב- הפתעה וירי על זורקי אבנים או בקבוקי תבערה שמגיעים מהבתים הצמודים לכביש כדי לפגוע ברכבים חולפים. נזכר בתדריך שניתן לפני המארב. המפקדים נתנו פרשנות חדשה ל'נוהל מעצר חשוד'. חבר לפלוגה ואני נזעקים ומתווכחים- איפה כאן ההזדמנות למעצר לפני הירי הישיר? (מרחק המארב לא מאפשר). לא עוזר. אלו ההוראות. אני מנסה טיעון אסטרטגי; מה זה ייעשה לכל הגזרה עם נפגע בילד ונהרוג אותו, זה הרי יבעיר כאן הכל. אני מצוי בקונפליקט עצום. על הנשק שלי יש את כוונת הלילה. מנסה לפתור עם עצמי את הקשיים. חושב, אולי אכוון לרגליים. בכל זאת כל אבן הנזרקת מגובה כזה תגרום כמעט בהכרח לפגיעה קשה ואולי אף מוות לנוסעים ברכבים...
נכנס עם הרכב לכפר. הבטן מתכווצת. פעם ראשונה אחרי הרבה פעילויות אני נוסע ברכב ישראלי לגמרי לבדי. כמו תמיד ההתניה האוטומטית שמופיעה בגוף... איפה הנשק. עוצר לשאול אנשים בדרך. אומר מיה (מיים). הם מחייכים, ישר מבינים את כוונתי ומכוונים אותי לשיירת המים.
נפגש ומצטרף לשיירה. מתקרבים לכיוון הפילבוקס של החיילים , הפעם מן הצד השני, מחוץ להישג ידם. עוברים דרך עוד כפר. כל הילדים והמבוגרים מנופפים לנו לשלום. וואו, אני לא מאמין. מפה נכנסנו ל"פעילויות" בשטח A . ידענו שכל כניסה רכובה מביאה בהכרח להפרות סדר וזריקת אבנים מאסיבית על הכוח. המטרה: הפגנת נוכחות. לא שיש מה לחפש שם. מרוחק ולא מסכן שום ציר או מקום יהודי. זוכר את אחת מהפעילויות היזומות. לא מחויבת מהגדרת התפקיד של הפלוגה. "הגדלת ראש" של אחד המפקדים שחיפש אקשן: כוח רכוב נכנס עמוק לשטח לאחד הכפרים (לא רחוק מכאן. אני מזהה את המקום) לפני כן נכנס כוח רגלי בשקט ומתמקם בגגות מעל הכביש בתוך הכפר. הכוח הרכוב יעורר פרובוקציה שתמשוך זורקי בקבוקי תבערה . הכוח השקט יוריד את אותם בקת"ביסטים. מממממממממממההההה? ממש נכנס למצוקה קשה בתדריך לפעילות הזו. אנחנו לא יוצאים לאתר פה מחבל מסוכן בביתו או בדרכו לפיגוע. אנחנו יוצרים פרובוקציה בלב אזור כפרי, רחוק מכל התרחשות יהודית. מפתים אותם ע"י נוכחותנו המתריסה והקוראת להם לצאת ולפגוע בנו – אז אנחנו צריכים להרוג אותם. אין ברירה. יוצא כמו צנחן ממושמע, בלי להתווכח. בתוך הכוח הקטן שממוקם על הגג שלנו, אני ורק אני עם הכוונת הטלסקופית של הלילה , מסוגל וצריך לחפות על הכוח הממונע שעובר למטה וצריך להוריד את "המחבל" שיזרוק בקת"ב (ולא אבן) על הרכבים. קשה לתאר את המצוקה הכעס הזעם והתסכול העמוק אותם אני חווה באותה תקופה. נמצא פה כי אלו הערכים והחינוך שינקתי, עדיין מאמין בכנות שאם אני לא אהיה פה כחייל יכול להיות יותר גרוע במחסום או בפעילות, אני פה כדי לפחות לנסות לשמור על חבריי לפלוגה להיות יותר הומניים- כובשים טובים. כמה תמים הייתי. באמת האמנתי בזה, אבל בסתר ליבי ידעתי שגם אין לי את האומץ לעזוב את הצנחנים. להפות גב לכל מה שגדלתי עליו ובעיקר להכרה של הסביבה בי ובמעשיי 'הרצויים והמקובלים' עליהם . והנה אני כאן על הגג: מצד אחד אני זה ששומר (פשוטו כמשמעו) על החברים למטה בכוח הממונע, ומצד שני הביטוי לשמירה זאת עליהם צריך לבוא בהריגה של בקת"ביסט. רוב הסיכויים שזה ילד או נער. ברור לי שבמונחים שלי זה רצח. לא מסוגל. מזכיר לעצמי שאני צלף טוב. עוד פעם מוצא עצמי סורק בדריכות את השטח למטה, נכון לשמור על הראש של חבריי מעוררי הפרובוקציה למטה ונכון לכוון לרגליים ולא למרכז הגוף - מנסה לנווט בין שני קולות בסיטואציה בלתי אפשרית זו.
חוזר להיות מרוכז בנסיעת השיירה. כמה אבנים חטפנו פה. כמה חיפשנו את העימות הסתמי. כאילו אנחנו נראה להם. נירה גז מדמיע קילומטרים ממקום יהודי. נפגין נוכחות וככה ננצח אותם.
עכשיו אף אחד לא זורק עליי אבן. כולם מחויכים ומנופפים לשלום, מוקירים תודה. זה הרי אותם אנשים שהתנגדו לנו . אולי את הבחור שם על המדרכה הייתי אמור להרוג באותה פעילות יזומה.
מגיעים לכיכר הכפר קראוות בני זיד. לא לפני שאני מזהה נקודה מדוייקת במטע זיתים בה שכבנו במארב בלילה; המטרה: לא זוכר- יותר לכיוון של סתם. שוטרים מקומיים מכוונים את התנועה- עוד זיכרון (איך לעזאזל שכחתי את הכל). כניסה מאסיבית של כוחות לתוך מתחם משטרה של שוטרים פלסטיניים. המטרה: הפגנת עליונות; מי הבוס האמיתי פה?. תחשבו אתם לבד על המשמעויות העומדות מאחורי פעולה שכזו.

כיכר הכפר. עשרות ילדים, נערים מבוגרים וזקנים מסתובבים. מוזיקה. חגיגה. מקבלים את פנינו באהבה ובהכרת תודה. כולם עטים על מיכליות המים מצוידים במיכלים ובקבוקים לרוב. אירוע מוזר- המון שמחה וקבלת פנים חמה במקביל להצטיידות מהירה במים. מצוקה אמיתית. שתי ילדות קטנות ניגשות ושואלות אותי באנגלית מנומסת של בי"ס לשמי. נערים מתעניינים ושואלים. מעניין אם פגשתי אותם בעבר בנסיבות שונות.
ראשי הכפר נואמים.: " אנחנו העם הכבוש היחידי בעולם שנאלץ לשלם לכובש עבור מים... המון אנשים נהרגו ונפגעו בכפר הזה בהתנגדות לצבא הישראלי הכובש. אתכם אנחנו מקבלים בשלום ובאהבה מכיוון שאתם באים בשלום".


חוזר לבדי לפני השיירה הביתה. בדרך עובר בנקודה בה זרקו עלינו ילדים בני 8 אבנים על הג'יפ. חבר טוב, ענק ומפחיד עם לב של דובון אכפת- לי קופץ פתאום בחמת זעם מהג'יפ ותופס את הילד . הילד מופתע ומבועת, החבר מופתע לא פחות. צועק ומנער את הילד, "למה אתה עושה את זה?" חברי אומר לו זאת ממש כנעלב, כאומר, למה הכרחת אותי להגיע לסיטואציה המכוערת הזו. חייל גדול אוחד ומנער ילד קטן בן 8. באמת למה ואיך הגענו שוב ושוב לסיטואציות האלו, בטוחים בצדקתנו, מנסים לכסות בכל כוחנו על פערים שנוצרו בין השכל הישר לבין הצורך לציית, להישאר חלק מהמעגל. לא לפרוש מהמחנה של "הטובים".

ממשיך לנסוע בדרך חזרה. טועה בפנייה ונכנס לאזור בתים צפוף. שוב הבטן מתכווצת. נערים ניגשים לרכב. אני שואל בחשש לכיוון ליציאה. הם מחייכים, לא מבינים. קוראים לעוד מישהו שמראה לי את הכיוון. אני נוסע אחריו. הוא מראה לי את הכיוון ומנופף לי לשלום. מחזיר לו בשלום. אני נרגע. אני רגוע. אני מחייך.
לפני חודש עשינו סדר בארונות, הבגדים של הילדים, הקיץ, החורף, המדים. לא יכול לתאר את התחושה הזרה שעלתה בי, כשהחזקתי אותם.
כשהצטרפתי ללוחמים לשלום בחרתי להימנע משירות בשטחים. זאת היתה בחירה קשה, קורעת. אבל ככל שעבר הזמן ונחשפתי למציאות האחרת, זו שלא מדווחים עליה בחדשות ולא מלמדים אותה בתול"ים ולא רואים אותה דרך הכוונות, התחלתי לאט להרגיש בדיוק כמו שמרגישים כשמגלים שמישהו שאהבת וסמכת עליו ניצל את האמון והאהבה שלך והשתמש בך בציניות. הפגיעה הגדולה, ואחר כך הכעס, ואחר כך הניכור. ובסוף ההבנה שקיימת תמונת מציאות רחבה הרבה יותר ממה שהרשיתי לעצמי לראות. אני כבר לא צנחן. אני אדם.

זה הרבה יותר חשוב.

הכותב: עידו רוט, חבר לוחמים לשלום.