רשמים מיומיים של עבודה בדרום הר חברון

אתמול חזרנו מאוד עייפים ומאוד מרוצים מיומיים של בנייה מאומצת עם תושבי אום אלחיר, סוסיא וגאוויס. חלק מן המתנדבים באו ליום אחד וחלק לשניהם, כולל לינה במקום במאהל בדואי, יחד עם שלושים מתנדבים ספרדים וכמה פלסטינים, באווירת טיול שנתי עצבנית (שירים מסביב למדורה, לצחצח שיניים עם בקבוקים בטבע וכולי). במקום מתגוררים תושבים שמחזיקים בתעודות המאשרות שקנו את הקרקע בכסף מלא, אבל הממשלה שלנו החליטה שבשביל העם היהודי הרבה יותר טוב שהאדמה הזאת לא תהיה שלהם אלא שלנו, אז הם בנו עליה התנחלויות. איפה שהם לא בנו הם פשוט לא נותנים לפלסטינים אישורי בנייה, מה שמאפשר למדינה להרוס את מה שהם כן בונים.

אום אלחיר (מימין) ובתי ההתנחלות "כרמל" שיושבת על אדמתם

בגלל זה, למשל, אחת העבודות שעשינו היתה להעמיק מערות מגורים בסוסיא, כדי שיהיה שם יותר מרווח. בנוסף לקחנו סיכון ובנינו דיר כבשים מאבנים בגאוויס, כדי שהם יוכלו להוציא את הכבשים מהסלון. כמובן שעלולים לבוא להרוס את זה מחר, אף שזו אדמתם הפרטית. באום אלחיר, כפר צמוד להתנחלות כרמל הבנויה על אדמותיו, היינו אמורים לבנות שירותים, כלומר בור באדמה מוקף במשהו שייתן פרטיות, אבל המִנהל החרים את חומרי הבנייה ואיים שאם ייבנה שם מבנה חדש הם יהרסו גם אותו וגם מבנים נוספים. אז סייענו ליישור שביל הגישה לכפר, בידיים (-מה שבאגר יכול לעשות במספר דקות, אבל אסור כי הכפר לא חוקי), סקלנו אבנים משטח שמיועד להיות שדה, ובנינו טרסות.

בניית הדיר בגאוויס- המשפחה יחד עם מתנדבים ישראלים, פלסטינים וספרדים

חשוב לציין שכל העבודות התבצעו בשיתוף עם התושבים ותחת הנהגתם, כלומר, הם אמרו במה הם רוצים שנעזור להם, לא החלטנו אנחנו על פרויקטים ו"עשינו בשבילם". בנוסף העבודה היתה בשיתוף של מתנדבים ישראלים, פלסטינים ובין לאומיים, מה שאומר שזה כמעט לא משנה מה נעשה, אנחנו על הדרך עושים גם קצת שלום.

היו בעיות אירגוניות מעטות, כמו ויכוח אימים בין אב לבנו באום אלחיר בנוגע לאיזה עבודה אנחנו צריכים לעשות, חוסר בהירות לגבי השעה שחוזרים בה או הספק שיוסרי הטיל ביעילות עבודת סיקול האבנים המאומצת שלנו (במילים שלו: "על פאדי", כל העבודה לחינם), אבל למרות זאת יצאנו בהרגשת סיפוק גדולה, שרק עבודה ממשית, קשה, עם תוצאות קונקרטיות בשטח, יכולה לתת.

הפסקת צהריים בסוסיא

מזוית אישית: זו הפעילות הראשונה שאני משתתף בה כאחד מה"מארגנים", כלומר התנדבתי במקור להעביר הודעות בעיניין ולאט לאט מצאתי את עצמי מארגן את ההרשמה מתל אביב וי-ם, דואג לאנשים ללינה, מארגן אותם בעבודה בשטח, ואפילו מסביר על לוחמים לשלום בהסעה בחזרה. בשתי מילים: היה כיף. כשלוקחים אחריות מבינים עד כמה אם אתה לא תעשה אף אחד לא יעשה ודברים פשוט לא יהיו, ועד כמה כל אחד, בלי כישורים מיוחדים, יכול לתרום אם הוא רק אומר "כן".
חוויה מומלצת לכולם.

הכותב הוא צבי לנזמן, חבר לוחמים לשלום (צילומים ע"י יואב שטיינמן)