שייח ג'ראח

למעשה, זה סיפור על פליטים. לא משנה הלאום. זה סיפור על אנשים שפונו מבתיהם במהלך המלחמה; פליטים יהודים שפונו מבתיהם בשכונת נחלת שמעון בשנת 48 ושוכנו במערב העיר, ופליטים ערבים שפונו מבתיהם בבקעה, בליפתא ובשכונות אחרות במערב ירושלים, ושוכנו בשטח שהיה ריק מיושביו על ידי האו"ם והממשלה הירדנית, במה שכונה- שכונת "שייח ג'ראח", על אדמת שכונת "נחלת שמעון" הנטושה.

ככה זה במלחמה, כמו שאנחנו נוהגים לומר, כאשר מוצגת בפנינו שאלת זכות השיבה. ככה זה. העולים הרבים שהגיעו לארץ באותן שנים שוכנו באין מפריע בבתים שנעזבו, חוקים נחקקו כדי למנוע את חזרתם של הפליטים הערבים לבתיהם, ומחנות פליטים הוקמו ברחבי רצועת עזה, הגדה וגם במדינות השכנות לישראל, כדי לקלוט את הפליטים הרבים שהגיעו מתחומי ישראל הצעירה.

יש בסיפור הזה אלמנטים של כורח המציאות, של תקומה, של עם שבונה עצמו מהריסותיו, קולט את פליטיו ומנסה להחלים מפצעיו, בבוקר שלאחר השואה והמלחמות הקשות שליוו את הקמת המדינה .

עבור אותם פליטים ערבים ששוכנו בשכונת שייח ג'ראח לאחר שהתפנו מבתיהם במערב ירושלים, הסיפור לא מסתיים פה.
כי מסתבר שזה סיפור על שני סוגים של פליטים.
סוג אחד שמפונה לתוך בתים וזוכה להחזיק בהם כנכסיו הפרטיים, להשתקם ולחיות את חייו,
וסוג שני של פליטים, שקבעו את מגוריהם במתחם במסגרת הסדר משנת 1956 בין השלטון הירדני למשפחות פליטים משכונות שנותרו בידי ישראל לפני כ- 60 שנה, יפסיקו בשנת 2009, אחרי מאבק משפטי ארוך שנים, להיות בתיהם, והם ישובו להיות פליטים, הישנים במאהל על מזרנים, עם משפחותיהם וילדיהם, במדרכה מול הבית ממנו פונו.
זה סיפור על כוחנות, על נצחון הרעים. זה סיפור על עמותות שאינן רואות דבר מלבד ציווי אלוהי מסמא עיניים "לייהד" את מזרח ירושלים. זה סיפור על שנאה, על רוע לב, על אנשים שיעשו הכל כדי שהסכסוך הזה לא יסתיים לעולם.
עכשיו יש בבית מספר אנשים שנמצאים בו במשמרות, ויש בו חברת שמירה ובקרוב הוא ימוגן ויוקף חומות ושומרים והמשטרה תבקר שם כל כמה שעות . ומה יחשבו הילדים שכעת גרים ברחוב ורואים זרים בבית בו גדלו?
מה אנחנו היינו חשים כלפי מי שהיה מפנה את משפחתנו לרחוב, מהבית בו משפחתנו התגוררה, יצרה את זכרונותיה, התבגרה והתרחבה ב- 60 השנים האחרונות?

נאסר, אבי אחת המשפחות שגורשו, מספר שהיו גורמים שהציעו לו נשק כדי שיוכל לנקום באלה הפוגעים בו ובמשפחתו. לדבריו, זו אינה דרכו. הוא עדיין מאמין בדו קיום, וכל רצונו הוא לחיות ולהתפרנס בכבוד ובשקט.
לפני כשנה פונתה משפחה אחרת של פליטים מטלביה ששוכנו בשנות ה- 50 בשייח ג'ראח על ידי אותה עמותה (בחסות החוק הישראלי) מביתה שבשכונה. אבי המשפחה מת מדום לב כשבוע שלאחר הפינוי. אשתו, אום כאמל, מבלה זמן רב לצד המפונים החדשים במאהל שהקימו. חסרת בית היא נעה ונדה בין בתי ילדיה.
בשני המקרים בתי המשפט פסקו פסיקה יבשה; אכן הקרקע היתה שייכת במקורה ליהודים. יחד עם זאת, העוול וחוסר הצדק ברמה המדינית הם מצמיתי לב. האם באמת ניתן להתייחס לסיפור של שייח ג'ראח רק מנקודת המבט הצרה של בעלות על האדמה?
האם אדמת ליפתא ממנה פונו ב-48 שייכת להם בשנית, עתה, משפונו מאדמה שהיתה בעבר של פליטים כמוהם?
התשובה ידועה היטב.
ילדים קטנים ימשיכו לשחק על הכביש מול הבית שהיה שלהם ונלקח מהם.
ההורים שלהם יכינו את יצועי הלילה על האספלט.
שמונה משפחות חסרות בית,
עמותה אחת שמקפידה לשלוח לבית בתורנויות בחורי ישיבה ארוכי פאות עם מבט משיחי בעיניים,
וקירות של בית שפעם היו בו קולות של משפחה ועכשיו עומד שקט, מספר סיפור של גזל, אטימות ורעות לב.
ואתם.
ומה שאתם מתכוונים לעשות עם זה.

ביום חמישי האחרון קיימה תנועת לוחמים לשלום חוג בית במאהל המשפחות. ביום ראשון הקרוב תתקיים במלון שפרד שבמזרח ירושלים הפגנה חשובה נגד המשך ההתנחלויות במזרח העיר.

אנחנו קוראים לכל מי שיכול- להגיע ולחזק את המשפחות, ככל הנראה לא ניתן יהיה לעזור להם לשוב לבתיהם, אך ככל שנפעל ונשמיע קולנו, כך נקשה על ממשלת ישראל לעודד את המדיניות הזו ולתת לה יד. בואו לבקר, שילחו לחבריכם בארץ ובחו"ל, והסבירו את העובדות לאלו שלא רוצים לשמוע ולמי שמעדיף להתעלם, אמרו להם מה עושים בשמם, לאן הולך כספם.
זו השכונה . אין צורך בתיאור כתובת, רק הגיעו לשם.
תראו שאיכפת לכם.
השמיעו את קולכם.