לפני כשנתיים, תנועת "לוחמים לשלום" הקימה שלש קבוצות אזוריות של ישראלים ופלסטינים (ירושלים- רמאללה, באר שבע- חברון, תל אביב- שכם), מתוך ההבנה שעל מנת להעמיק ולהרחיב את הפעילות נגד הכיבוש, יש לפעול במספר בסיסים , באזורים מוגדרים.
מהר מאד כל אחת מן הקבוצות גיבשה לעצמה זהות ייחודית וסמל למאבק. כך, קבוצת תל אביב טול כרם הפכה את הכפר שופא לסמל המאבק, קבוצת באר שבע- חברון בחרה להעמיד במוקד הפעילות את דרום הר חברון ואת סיפורו של הכפר הערבי סוסיא וקבוצת ירושלים רמאללה התמקדה בהוצאת קבוצות לסיורים מודרכים, לספר את סיפורה הבלתי אפשרי של מזרח ירושלים.
הקבוצות הן אלו שמתוות את העמדות המשותפות ואת דרכי הפעולה הנגזרות, בתיאום ישראלי- פלסטיני, ומתוך שמירה על עקרונות אי אלימות, שהן בבסיס תפיסת העולם של התנועה.
מהר מאד בתהליך העבודה המשותפת הופכות הקבוצות גם למיקרוקוסמוס של דיאלוג ושל קרבה, כתוצר משני של המפגש הבין אישי הפשוט והאנושי, וחשיפת הסיפור האישי של כל אחד מחברי הקבוצה.
בתקופה האחרונה קמו עוד שתי קבוצות, ירושלים- בית לחם ותל אביב- שכם, הנה סיפור המפגש הדו לאומי הראשון של קבוצת תל אביב שכם:
פגישה ראשונה של קבוצת תל-אביב – שכם
ביום שבת, 8 באוגוסט, קיימנו אחרי ציפייה רבה את הפגישה הדו-לאומית הראשונה של קבוצת תל-אביב – שכם. הגענו בשני רכבים, שמונה אנשים אמיצים לכפר יתמא הסמוך לצומת תפוח. שם פגשנו את מקבילינו הפלסטינים בבית יפהפה הצופה על כל האזור. התחלנו בפתיחות "רשמיות" ובהיכרות קצרה שלאחריה הלית ושי הפעילו אותנו קצת בפעילויות תנועה ותיאטרון, לשבירת הקרח. בתחילה הפעילות הייתה תחושה מוזרה, כאילו הצד הפלסטיני מאוד לא מתחבר לפעילויות מהסוג הזה והיה מעדיף להפסיק איתם מייד, אך מהר מאוד ראינו שכולם משתפים פעולה ומאוד נהנים מחוסר האמצעיות ומההתקרבות הקצת-כפויה שהפעילות יוצרת.לאחר שהתיישבנו בחזרה, אורן, המתאם הישראלי של הקבוצה, סיפר את הסיפור האישי שלו ומיד אחריו אבו זייד, המבוגר ביותר בצד הפלסטיני, קיבל את הכבוד וסיפר את הסיפור שלו. אורן שם דגש על כך שהיכולת שלנו לספר את הסיפורים האישיים הקשים, אחד מול השני, ולהמשיך לדבר לאחר מכן, מאוד מחזקת ומעודדת, והיא למעשה חלק גדול ממה שאנו מבקשים להשיג בפעילות המשותפת.לאחר מכן, המשכנו לארוחת צהרים מדהימה של מסח'ן, פיתות מלאות תבלינים והרבה הרבה שמן שעליהן עופות שלמים. המסח'ן הזה היה נורא טעים, אבל במיוחד היה כיף שאוכלים אותו עם הידיים... סביב השולחן המשכנו בדיון ארוך וחופשי, קצת על פוליטיקה, על אוכל ועל תרבות. בילאל, המתאם הפלסטיני, התמודד בגבורה עם השאלה של עינת, אילו דברים יפים יש בצד השני (כלומר, בצד הישראלי) ובתמורה, עינת ענתה על השאלה ההפוכה. היה מעניין לשמוע את ההשקפות ההפוכות, את נקודות הדימיון והשוני ובעיקר, איך בתשובות מנסה כל צד ליישב את מה שהמוח קולט עם מה שהלב מרגיש. נשמע פשוט, אבל זה לא תמיד כך...את המפגש סיימנו בתצפית על הר גבוה (יותר מ-800 מטר), מעל הכפר ליבאן אל-שרקייה וערכנו תצפית על נוף מדהים ועל ריכוז בלתי נתפס של התנחלויות, שרובן מרוכז סביב ההתנחלות עלי, שלה אינספור מאחזי-לוויין. בתצפית המדהימה עם הרוח הקרירה זכינו לתה מעולה שנעשה על האש ויצא לנו להכיר טוב יותר ובצורה משוחררת יותר את רוב החברים בקבוצה הפלסטינית.לא היה קל לסכם את הפגישה. עברנו יחד מרחק רב מן הדינמיקה המתוחה של תחילת היום לאווירה החמה והמחויכת שהייתה בסופו. אמנם היינו מעטים (שמונה ישראלים ושבעה פלסטינים) ולצערנו לא היו נשים פלסטיניות בכלל בפגישה, אך הייתה אווירה טובה וכולנו חשנו שאנחנו חלק מקבוצה של אנשים טובים שמנסים לסגל לעצמם את היכולת לקבל את הזולת, גם לנוכח שונותו ותפיסותיו המטרידות לעיתים. חזרנו כולנו בסוף היום עמוסי רעיונות וציפיות להמשך.
סיפור המפגש נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום.
1 תגובות:
נשמע מדהים. כולי קנאה. כל הכבוד והמון בהצלחה לכולם. פעם הבאה תזמינו גם אותי - מה זה התנאים האלה? בית מקסים, אוכל, נוף על גבעה (ועוד המון התנחלויות להציץ להן). מה עם איזה מפגש בשמש הקופחת בחסימה, אורן? שכחת מאיפה באת?
נשיקות, נטע
הוסף רשומת תגובה