ההתנגדות באמצעות חולשה

זיאד ח'דאש

(תורגם ע"י עידן בריר)
פורסם לראשונה בעיתון "אל-איאם", 27.1.2009
http://www.al-ayyam.ps/znews/site/template/article.aspx?did=103317&date=1/27/2009

באמצעות לחיצה על הדק ההיגיון, ולו פעם אחת, כשאנחנו באמצע דרכנו;
בשימת-לב פעם אחת בלבד בכל עשר שנים כי ההתנגדות איננה מתמצה אך ורק ביריות רובה;
בהפסקת הקריאות לסלאח אל-דין, כיוון שהוא עסוק בלהיות מת כבר מאות שנים;
בעצירת הנגינה המפחידה על תוּפֵּי דמנו, בעודו ניגר;
בהפסקת הפיכת חלקי גופותיהם של ילדינו וזעקותיהן של אמהותינו להימנון, לתוכנית לימודים ולדגל, הנחשבים כמורי-דרך לניצחון ולבניית הזהות, כהוכחה לאמונה או כסולם המוביל לריצויו של האל;
באמצעות שימוש בצד אחר, נסתר, של מוחנו המלא ביצר-נקמה, בגבורה ובהתרגשות הידע;
באמצעות תחושת צער לנוכח מותם של ילדינו במקום הריקודים, החלפת-הברכות וְצַהֲלוּלֵי השמחה של הנשים;
בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "חַ'ייבַּר ח'ייבּר, יהודים" [1], כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנוּ;
על ידי פיתוחה מחדש של תפיסת הניצחון כך שתהפוך לראייה בהירה, לְבִינָה, ולאנושיות;
במתן מענה למעשי הטבח של הכיבוש, בדרך של עמידה איתנה ואחדות ולא בהקראת פסוקי קוראן ובהוצאת שיעורי ההיסטוריה מהקשרם;
בחיסולה של התופעה של מה שנראה כדחלילים שבטיים במאבק הלאומי שלנו;
בקבלה של העובדה כי זכותו של האחר לגזוז את שיערו בדרך שונה מן הדרך שלי;
בדיכויו של הכיבוש באמצעות דיבור על השלום;
בהרעלתו באמצעות חולשתנו ובהיותנו עם חסר אונים הַכָּמֵהַּ לחירות ולא לדם;
בהבאתו לכלל בּלבּוּל באמצעות תרבותנו, באהבתנו לשירה ולתאטרון, בחיבתנו לסנדרה בוּלוֹק, בשמחתנו על קיומה בפעם הראשונה של אקדמיה לדרמה בפלסטין (למשל), שלצידם של מוסדות נאורים רבים, כדוגמת מוסד אל-קטאן (מוסד חינוכי-תרבותי ברמאללה), האקדמיה לאומנויות, "אל-מחטה" [2] ועוד, הם בבחינת מענה תרבותי לזרמים הפונדמנטליסטיים ולכיבוש;
לא בקריאה לאינתיפאדה מזוינת שלישית שהכיבוש מחכה לה בקוצר רוח כדי שיוכל לתת לנו לטעום מאסונותיו, מן המוות שלו ומן הפגיעוֹת שלו שכמו כבר התפוגגו מזיכרוננו;
באמצעות התעקשות עיקשת על העקרונות;
באמצעות בהירותם של העקרונות ובאמצעות מוות בחכמה ובפיקחות על העקרונות הללו, למען חיים מכובדים שאנו חולמים עליהם - לא למען המוות לכשעצמו - ומבלי להרוס אותם או לעוות אותם במסתורין ובמיתוסים;
באמצעות מתן כבוד לתרבויות הידע והיפתחות לחידושים שהן מציעות;
בציפייה לפלסטין העתידית, אך כזו שתהיה פרויקט של שחרור הוּמָנִי התומך בתרבות-הידע ובקדמה האנושית, ולא בשל היותה אלוהית מעצם קיומה, מרכז הקיום, או מגדלור של הוודאות המוחלטת;
בקבלה של התפיסה המכירה ברבגוניותן של התחושות, הלאומים, הדעות, הנטיוֹת ובמתן כבוד לכך;
בהוראת חשיבותם של ערכי הדיאלוג, השיח, ההקשרים הלוגיים והניתוח לתלמידים בבתי הספר שלנו, כדי שלא תְּשַׁטֶּה בהם רמאוּתם של המוכן-ברגע, של הכתוב-מראש, של הברור מאליו ושל הצפוי;
בניפוץ החומות המקיפות את בתי הספר שלנו, כדי שמוחותיהם של תלמידינו יוכלו לנדוד להם אל האופק וליהנות ממשמעותו הגלקטית וכך יחשבו מחדש על מושגי המוות, המולדת, החיים והעולם ולא יוותרו אסירים של האשליה המרגיעה של הגואל האלמוני העתיד לבוא [3];
באמונה כי ישנם יהודים שהם שותפים-לדמנו ובני-ברית לחלומנו, וכי מספרם גדל ככל שאנו הופכים מוּדעים יותר, מאוחדים יותר, תמימי דעים יותר באשר לדרך ועיקשים יותר בהגדרת מטרותינו הלאומיות;
בוויתור על תיוג וסטריאוטיפיזציה חסרי-הקשר כלפי הזהות של היהודי ובהבנה כי הכיבוש הוא גם האויב של היהודי;
באמצעות חולשתנו;
בהיותנו יחידים, נדכאים, נתונים במצור;
באמצעות התבודדותנו;
באמצעות לובנן הבוהֵק של מטרותינו;
באמצעות שמירה על אנרגיית החיים שלנו;
בנסיעה אחרי ספינתו השיכורה של ארתור רמבו [4];
בהתרגשות עד דמעות כאשר אנו רואים הצגת תאטרון בקסבּה [5];
בהישארות ערים עד השעה ארבע בבוקר, כשאנו שולפים את השמש מן הפיג'מה שלה, בטרם ההתייצבות הקבועה שלה במועד, כדי שתיפגש עם הירח ואנו נצפה בבלתי-יאומן;
בהתרחקות מן ההגזמה, הרעש והצלצולים בסיסמאות;
במתיחות אקזיסטנציאליסטית עם העשב של וולט ויטמן [6];
בצחוק על הקמצנים של אל-ג'אחז [7];
בתחושת זרוּת יחד עם הזרוּת של אל-תווחידי [8];
בקריאה של סיפור סיני עתיק שמצאנו ממש במקרה, תוך כדי שאנו מחפשים מידע על חייה של ז'אן ד'ארק;
רק כך תזדמן לנו פגישה עם החירות.
----------------------------
[1] סיסמה שנעשה בה בימינו שימוש כקריאת-קרב דתית כתזכורת לחיסול היהודים בכפר ח’ייבר בחצי האי ערב על-ידי הנביא מוחמד, בראשית ימי האסלאם.
[2] "התחנה" (ער' - אל-מחטה) הוא שמה של הגלריה הראשונה לאומנויות חזותיות בעיר רמאללה.
[3] ער' - "אל-מועתסם אל-קאדם" (מועתסם העתיד לבוא); הכוונה לציפיית השווא שיגיע הח'ליפה העבאסי אל-מועתסם שכונה גם "הח'ליפה הגואל" ויגאל את המוסלמים מסבלותיהם.
[4] הכוונה לשיר "הספינה השיכורה" (Le Bateau Ivre) של המשורר הצרפתי ארתור רמבּוֹ (Arthur Rimbaud).
[5] תיאטרון ברמאללה.
[6] הכוונה לשיר "עלי עשב" (Leaves of Grass) של המשורר האמריקני וולט ויטמן (Walt Whitman).
[7] דמויות בתוך "ספר הקמצנים" המתאר באופן הומוריסטי וסאטירי דמויות של קמצנים שפגש הסופר הערבי אל-ג'אחז מחייו בחבל ח'וראסאן (איראן) במאה התשיעית לספה"נ.
[8] פילוסוף מוסלמי מן המאה העשירית לספה"נ שכתב על תחושת הזרוּת שלו כיתום שנדד ברחבי העולם הערבי של זמנו.