אסונם של חסרי-הזכויות איננו בכך שחייהם, חירותם, ויכולתם לשאוף לאושר, או זכות
השוויון בפני החוק וחופש הביטוי - נוסחאות שהוגדרו כדי לפתור בעיות בתוך קהילות
נתונות - נשללו מהם, אלא ששוב אין הם שייכים לשום קהילה. גורלם אינו מוגדר בכך ששוב אין הם שווים בפני החוק, אלא בכך שאין כבר שום חוק הקיים בשבילם; לא משום שהם נרדפים, אלא מפני ששוב אין מי או מה שירצה לרדוף אותם.
(חנה ארנדט, "תולדות הטוטליטריות")
לפני כשבוע פנו שני חברי לוחמים לשלום לסניף בנק הפועלים בירושלים כדי לפתוח חשבון בנק לטובת תרומות למשפחות המפונים משכונת שייח ג'ראח, שעברו להתגורר על המדרכה למול הבית שהפך, לאחר שישים שנה, לביתם של אחרים (זאת, מתוקף חוק חד צדדי, שמכיר בזכויותיהם של פליטים ובלבד שהם יהודים).
שני חברי לוחמים לשלום שפנו לפתוח חשבון היו ישראלי ופלסטיני. הפקיד בבנק אמר שלא ניתן לפתוח חשבון לאדם שאינו מתגורר בתחומי ישראל.
הם יצאו ושבו שוב לאחר מספר ימים, כאשר עימם חבר נוסף (ישראלי) מן התנועה, ואז התקבלה התגובה הבאה מפי הפקיד: "קיבלתי הוראה לא לפתוח חשבון עבורכם, שכן זה יכול להראות כסיוע לפעילות טרור".
בנק ישראלי מסרב לפתוח חשבון גמ"ח לאזרחי ישראל כיוון שזהותם הלאומית מגדירה אותם באופן אוטומטי כפעילי טרור.
כך, שרה בת השלש, בת הזקונים האהובה של נאסר גאווי, הפכה באבחת לשונו של פקיד בנק מפליטה חסרת בית לפעילת טרור.
כשנאסר נשאל לפני מספר שבועות למה הם זקוקים, התשובה שלו היתה פשוטה, לא כסף הוא ביקש, אלא סיוע נפשי לילדים. אם אפשר לשלוח אנשי מקצוע שיעזרו להתמודד עם המצוקה, הכעס, תחושת האובדן והשאלות של הילדים שבבת אחת הפכו לדיירי המדרכה שמול הבית.
כל כך בסיסי, כל כך נורא.
אבל ליבה של המדינה הולך וגס, הולך ונאטם.
את הפרצופים מחליפה חומה, את הסיפורים האנושיים עוטף שיעמום ישראלי בן 42 שנה, שמעדיף להטביע עצמו בקהות שוות-נפש מלהיעמד מול המציאות ולפעול לשנותה.
אותה מציאות בה מדינת ישראל אינה זקוקה עוד לחקיקה על מנת להפוך לאתנוקרטיה. התפיסה לפיה אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים תושבי הגדה ועזה נחותים מן הישראלים, זכותם לחיים פחותה מזכותם של הישראלים וחוקי המוסר האנושי אינם חלים עליהם התמקמה לה כה טוב בין שורותינו, שבלי משים היא הפכה לנורמה שאין עליה עוררין.
וכך, מלחמה בה נהרגים 960 פלסטינים חפים מפשע, מתוכם 288 ילדים, במסע של הרג ונקם (שאין כל ויכוח על היותו כזה בחברה הישראלית) נתפסת כלגיטימית, גם בעיני אנשים שמגדירים עצמם כשמאל,
וכך, חטיבת חי"ר שלמה מבססת עצמה על שנאת פלסטינים ועל אתנופוביה, חטיבה שאמורה לעבוד בתפר הרגיש ביותר שבתוך ליבה של אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע (וכך גם המפקד שלה יכול לדבר על ברכיות וסטירות ועדיין לחוש טהור ומוסרי כסדין לבן לפני ערב כלולות, שהרי מהם חייו, שלומו ואושרו של פלסטיני לעומת חייו, שלומו ואושרו של ישראלי),
וכך, מדינת ישראל אינה נזקקת עוד לחקיקה כזו או אחרת כדי לשמר את זהותה הלא דמוקרטית. גם פקיד אחד קטן בסניף בנק פועלים אחד בירושלים יעשה את העבודה החשוכה עבורה, לא פחות טוב ממנה.
לכי לישון, שרה, הציעי את מיטתך על רצפת האספלט שמול ביתך. עצמי את עינייך מול הבוסתן שבחצר הבית, העלי אותו בחלומך. את לא תקטפי בו שוב את פירות הקיץ המתוקים, לא תטפסי על עצי הגן. זמזמי לך שיר ערש קטן בשפת אימך. אין כבר שום חוק הקיים בשבילך. רק אטימות לב. אפילו לא שנאה.
שני חברי לוחמים לשלום שפנו לפתוח חשבון היו ישראלי ופלסטיני. הפקיד בבנק אמר שלא ניתן לפתוח חשבון לאדם שאינו מתגורר בתחומי ישראל.
הם יצאו ושבו שוב לאחר מספר ימים, כאשר עימם חבר נוסף (ישראלי) מן התנועה, ואז התקבלה התגובה הבאה מפי הפקיד: "קיבלתי הוראה לא לפתוח חשבון עבורכם, שכן זה יכול להראות כסיוע לפעילות טרור".
בנק ישראלי מסרב לפתוח חשבון גמ"ח לאזרחי ישראל כיוון שזהותם הלאומית מגדירה אותם באופן אוטומטי כפעילי טרור.
כך, שרה בת השלש, בת הזקונים האהובה של נאסר גאווי, הפכה באבחת לשונו של פקיד בנק מפליטה חסרת בית לפעילת טרור.
כשנאסר נשאל לפני מספר שבועות למה הם זקוקים, התשובה שלו היתה פשוטה, לא כסף הוא ביקש, אלא סיוע נפשי לילדים. אם אפשר לשלוח אנשי מקצוע שיעזרו להתמודד עם המצוקה, הכעס, תחושת האובדן והשאלות של הילדים שבבת אחת הפכו לדיירי המדרכה שמול הבית.
כל כך בסיסי, כל כך נורא.
אבל ליבה של המדינה הולך וגס, הולך ונאטם.
את הפרצופים מחליפה חומה, את הסיפורים האנושיים עוטף שיעמום ישראלי בן 42 שנה, שמעדיף להטביע עצמו בקהות שוות-נפש מלהיעמד מול המציאות ולפעול לשנותה.
אותה מציאות בה מדינת ישראל אינה זקוקה עוד לחקיקה על מנת להפוך לאתנוקרטיה. התפיסה לפיה אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים תושבי הגדה ועזה נחותים מן הישראלים, זכותם לחיים פחותה מזכותם של הישראלים וחוקי המוסר האנושי אינם חלים עליהם התמקמה לה כה טוב בין שורותינו, שבלי משים היא הפכה לנורמה שאין עליה עוררין.
וכך, מלחמה בה נהרגים 960 פלסטינים חפים מפשע, מתוכם 288 ילדים, במסע של הרג ונקם (שאין כל ויכוח על היותו כזה בחברה הישראלית) נתפסת כלגיטימית, גם בעיני אנשים שמגדירים עצמם כשמאל,
וכך, חטיבת חי"ר שלמה מבססת עצמה על שנאת פלסטינים ועל אתנופוביה, חטיבה שאמורה לעבוד בתפר הרגיש ביותר שבתוך ליבה של אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע (וכך גם המפקד שלה יכול לדבר על ברכיות וסטירות ועדיין לחוש טהור ומוסרי כסדין לבן לפני ערב כלולות, שהרי מהם חייו, שלומו ואושרו של פלסטיני לעומת חייו, שלומו ואושרו של ישראלי),
וכך, מדינת ישראל אינה נזקקת עוד לחקיקה כזו או אחרת כדי לשמר את זהותה הלא דמוקרטית. גם פקיד אחד קטן בסניף בנק פועלים אחד בירושלים יעשה את העבודה החשוכה עבורה, לא פחות טוב ממנה.
לכי לישון, שרה, הציעי את מיטתך על רצפת האספלט שמול ביתך. עצמי את עינייך מול הבוסתן שבחצר הבית, העלי אותו בחלומך. את לא תקטפי בו שוב את פירות הקיץ המתוקים, לא תטפסי על עצי הגן. זמזמי לך שיר ערש קטן בשפת אימך. אין כבר שום חוק הקיים בשבילך. רק אטימות לב. אפילו לא שנאה.
4 תגובות:
רשימה מבריקה!
כל מילה בסלע (לבושתנו).
תודה רבה על המאמר המעולה והמרגש. הקישורים לחנה ארנדט הופכים למצמררים ומבהילים יותר ויותר עם חלוף הזמן. ומחנה ארנדט לברכט: פקיד הבנק ממש לוהק לגלם דמות במחזה של ברכט. תפקידו האפור מכיל את כל הכוחות המושחתים והמשחיתים בחברה האטומה והעיוורת שלנו. פקיד הבנק וה"קיבלתי הוראה" שלו הוא נציגם הגרוטסקי של בעלי הכוח והשררה: של מנהל הבנק, של הרמטכ"ל, ראש השב"כ שרי אריסון וחבריה בעלי ההון מהאלפיון העליון, שרי הממשלה, הגנרלים וכל השאר. בשם כל אלה, אבל גם בשמנו כמובן, אוכלים עכשיו המתנחלים מפירות העצים האסורים בחצר הבית בשייח ג'אראח.
עצוב, מצמרר ולא יאמן שזה אמיתי.
מה שמדהים הוא שנאסר ג'אווי בעצמו, אבי אחת המשפחות המפונות סיפר לנו בפירוש איך דחה הצעות מגורמים שונים לספק לו נשק ולסייע לו בנקמה במתנחלים שפלשו לביתו, כיוון שאינו מאמין במאבק אלים אלא בדיאלוג. במקום לחזק את בחירתו, בנק הפועלים בחר לרפות את ידיו. ובכן, מי מהצדדים כאן נראה כמחזק מגמות של טרור? נאסר ג'אוי, או בנק הפועלים?
הוסף רשומת תגובה