כמה שְיָפה פה! הגבעות של דרום הר חברון שובות בפַּסטוֹרַליות שלהן. אוויר הבוקר עוד לא חם מדי, יש אפילו בריזה טובה, ונדמה שלעיזים ולכבשים של פאדל לא מפריע שכל מה שצומח פה זה רק קוצים. שַקט כאן. נורא שקט, ומאחר שהעדר לא הולך לשום מקום אין לנו ברירה אלא לשבת על הסלעים, להביט בנוף המקסים ולפטפט. זו הפעם הראשונה שאני מצטרף לליווי רועים של 'לוחמים לשלום' בדרום הר חברון, ואני לא בטוח למה לצפות. בינתיים שקט. ויפה!
אתמול השכמנו קום ויצאנו מבאר שבע בשש וחצי כדי ללוות את רועי טוואני כשהם יוצאים לרעות בדרום הר חברון. זה אמור להיות אזור בו רועים פלסטינים זכו לאחרונה להתנכלויות חוזרות מצד מתנחלים. עפרה אומרת שזה חלק מנסיון שיטתי להבריח מכאן את הרועים (לפעמים זה עובד, והרועים נאלצים להגר או להצטרף לבני משפחה בערים גדולות יותר) כדי לקבוע 'עובדות בשטח' שיאפשרו לצרף את האזור הזה, הרצועה הדרומית ביותר של הגדה, לשטח שיהיה בשליטת ישראל בהסדר העתידי. בגלל שרמדאן היום והרועים בצום אכלנו ארוחת בוקר חפוזה בבית ולקחנו איתנו רק קצת מים. אנחנו אמורים לחזור עם הצהריים. אנחנו עוברים מהר את מחסום מיתר ומגיעים אחרי עוד נסיעה קצרה לדרך המובילה למאחז אביגיל, שם אנחנו פוגשים את פאדל ואת בנו מוחמד בן ה 12, שכבר עסוק בלנסות ולשמור את הצאן שלו בגוש מרוכז.
פאדל מספר שאף אחד מהרועים האחרים של טוואני לא בא היום. "כולם מפחדים", הוא מסביר. הפחד הזה צורם במיוחד על רקע הנוף השליו, אבל מסתבר שפאדל עצמו שכל לא מזמן את אחד מילדיו בתאונה עם רכב של מתנחלים. באותה התאונה נפגעה גם רגלו של פאדל והוא צולע ומשתמש במקל הליכה. אין לי מושג איך זה שהוא לא מפחד.
עברו בערך שלוש שעות של ישיבה ופטפוט עד שמישהו ממתנחלי אביגיל שם לב אלינו. אנחנו רואים אותו עומד ליד שער הכניסה לישוב, מביט בנו ומדבר בסלולרי (מאוחר יותר נלמד מפאדל שקוראים לו אלישַי, ושהוא כבר נפגש איתו כמה פעמים בעבר). אחרי כמה דקות מגיע למקום ג'יפ צבאי ועוצר ליד שער הכניסה. נראה שאלישי המתנחל מדבר עם החיילים. בינתיים שום דבר לא קורה, ואנחנו ממשיכים לשבת ולפטפט. מוחמד מתרוצץ סביב העיזים ומנסה לכנס אותן על ידי זריקת אבנים וקריאות רמות בעיזית. פאדל יושב על סלע, ומדי פעם קורא לעבר מוחמד הוראות בערבית. כואבות לו גם השיניים, הוא מסביר. הוא קופץ הביתה וחוזר רכוב על חמור ועם כדורים נגד כאבים שקיבל מהרופא. מאוחר יותר באות לבקר גם אשתו עם שתי הבנות הקטנות (היבא וסחר, נדמה לי). יום שישי היום, אז אין להן בית ספר.
עוברת עוד כרבע שעה. הג'יפ הצבאי עוזב את השער של אביגיל ונוסע את ה 100 מטר עד אלינו. מהג'יפ יורד סמל עם משקפי שמש, אפוד מלא ואם-16 (מחסנית בפנים, אצבע על ההדק) וצועד לעברינו. מאוחר יותר נלמד שקוראים לו אוהד והוא בן קיבוץ לוחמי הגטאות. את השיחה המאוד תרבותית ושקטה שהתפתחה בין אוהד הסמל ו(סגן במיל) עפרה מלוחמים לשלום קשה לי לשחזר עכשיו, אבל בגדול אוהד הסמל ביקש שניקח את העיזים ונתרחק כ 500 מטרים אל תוך הוואדי. אנחנו מהווים סכנה בטחונית לשלומו של אלישי המתנחל, ו(סגן במיל) עפרה התעקשה שכל עוד אין לאוהד צו המורה שהאזור הוא שטח צבאי סגור אין לו זכות להרחיק מכאן את פאדל והעיזים שלו. אפילו יש החלטה של בג"ץ בעניין. זה המשיך ככה עוד 10-15 (שמהלכן הגיע למקום גם הקצין של אוהד -- אם-16 מקוצר, בלי אפוד, בלי משקפי שמש -- וביקש מכולנו תעודות מזהות. לפאדל ואשתו לא היו עליהם תעודות, שמסתבר שהם חייבים לשאת איתם פיזית כל הזמן, גם לרעות עיזים, והקצין ביקש מהם ללכת הביתה ולהביא. פאדל אמר שכואבת לו הרגל, ושמוחמד יקפוץ עם החמור הביתה ויביא את התעודות של שניהם. הקצין התעקש שלא, מוחמד ואשתו חייבים ללכת בעצמם ולהביא. הם לא הלכו) שבסופן הקצין סיכם בהוראה לאוהד הסמל: "תפסיק לקשקש ורק תשגיח". אוהד, בהקלה אני מניח, חזר לג'יפ.
באותו זמן מגיע לעברנו בצעד קל גם אלישי המתנחל (זקן קטן, סנדלים, כובע טמבל, חולצה קצרה שהטלית שלו מתנפנף מעליה, וחיוך קליל של מי שהוא ללא ספק מאדוני הארץ הזאת). אלישי חמוש במצלמה אלקטרונית קטנה, שבה הוא מצלם לכל עבר. אנחנו משיבים צילום אל מקור הירי. "אני אצלם את האישה שלך, וישים את התמונה שלה באינטרנט. אתה יודע מה זה אינטרנט??" הוא יורק לעבר פאדל. וגם "יש לך מזל שהרגעתי את החברים שלי שלא יבואו להכניס לך מכות!" וגם "פעם הבאה תבוא לבד אם אתה גבר!" בחיי שככה, בעצמי שמעתי.
וכמו שבא גם הלך.
אחר כך בא גם שוטר, שאל מה קרה, הסתכל על התמונה של אלישי במצלמה האלקטרונית שלנו, לקח את פאדל לצד וסיכם משהו בסגנון "טוב, עד כאן, עד הפתח של הוואדי מותר לך לרעות, ומכאן אסור". פאדל מורה למוחמד לבוא מהר ולסמן את קו הגבול החדש בשורת ערמות של אבנים כבדות. ברור לו שמחר יבואו המתנחלים ויסלקו את האבנים, ושהקו הוא לא קו, ושהגבול הוא לא גבול. זה רק עוד יום.
הזמן חולף, ואנחנו חוזרים לבהות בנוף. אני מזועזע ומבולבל. מבולבל כנראה בגלל שזו הפעם הראשונה שהיוויתי סכנה בטחונית למישהו (חוץ מאולי כמה חודשים אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה) וגם הפעם הראשונה שהייתי בסיטואציה של לסרב להוראה של איש במדים, וגם שבעצם בסוף לא קרה כלום. (מה שכן קרה זה שפאדל זכה לרעות עוד יום בשטח שבו הוא ומשפחתו חיים מזה שנים רבות). ומזועזע -- בגלל שאני תופס שיש כאן שני סוגים של בני אדם: אלה שתמיד מותר להם, שיכולים לבוא וללכת, שיש להם חשמל ומים זורמים, וצבא, ואלה שלא: שאין להם כלום, ושגם הזכות הזכות הבסיסית לחיות ולהתפרנס על אדמתם מוטלת בספק גדול יותר מיום ליום.
ואיזה סוג אני? אין ספק שבתור מי שיש לו תעודת זהות כחולה יש לי פריווילגיה להסתובב כאן (בשטחי 'סי' של הגדה) ללא הגבלה. אבל אולי העובדה שאנחנו בוחרים, דווקא כיהודים ישראלים (למרות שהקבוצה שלנו היא מעורבת), להתייצב בצד ה"לא נכון" יכולה להראות גם לפאדל ומוחמד, וגם לאוהד, וגם לאלישי שהצדק לא שוכן רק בצד אחד, ושבסופו של דבר- כולנו אותו סוג.
נכתב על ידי זהר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', בקבוצת באר שבע- חברון.
אתמול השכמנו קום ויצאנו מבאר שבע בשש וחצי כדי ללוות את רועי טוואני כשהם יוצאים לרעות בדרום הר חברון. זה אמור להיות אזור בו רועים פלסטינים זכו לאחרונה להתנכלויות חוזרות מצד מתנחלים. עפרה אומרת שזה חלק מנסיון שיטתי להבריח מכאן את הרועים (לפעמים זה עובד, והרועים נאלצים להגר או להצטרף לבני משפחה בערים גדולות יותר) כדי לקבוע 'עובדות בשטח' שיאפשרו לצרף את האזור הזה, הרצועה הדרומית ביותר של הגדה, לשטח שיהיה בשליטת ישראל בהסדר העתידי. בגלל שרמדאן היום והרועים בצום אכלנו ארוחת בוקר חפוזה בבית ולקחנו איתנו רק קצת מים. אנחנו אמורים לחזור עם הצהריים. אנחנו עוברים מהר את מחסום מיתר ומגיעים אחרי עוד נסיעה קצרה לדרך המובילה למאחז אביגיל, שם אנחנו פוגשים את פאדל ואת בנו מוחמד בן ה 12, שכבר עסוק בלנסות ולשמור את הצאן שלו בגוש מרוכז.
פאדל מספר שאף אחד מהרועים האחרים של טוואני לא בא היום. "כולם מפחדים", הוא מסביר. הפחד הזה צורם במיוחד על רקע הנוף השליו, אבל מסתבר שפאדל עצמו שכל לא מזמן את אחד מילדיו בתאונה עם רכב של מתנחלים. באותה התאונה נפגעה גם רגלו של פאדל והוא צולע ומשתמש במקל הליכה. אין לי מושג איך זה שהוא לא מפחד.
עברו בערך שלוש שעות של ישיבה ופטפוט עד שמישהו ממתנחלי אביגיל שם לב אלינו. אנחנו רואים אותו עומד ליד שער הכניסה לישוב, מביט בנו ומדבר בסלולרי (מאוחר יותר נלמד מפאדל שקוראים לו אלישַי, ושהוא כבר נפגש איתו כמה פעמים בעבר). אחרי כמה דקות מגיע למקום ג'יפ צבאי ועוצר ליד שער הכניסה. נראה שאלישי המתנחל מדבר עם החיילים. בינתיים שום דבר לא קורה, ואנחנו ממשיכים לשבת ולפטפט. מוחמד מתרוצץ סביב העיזים ומנסה לכנס אותן על ידי זריקת אבנים וקריאות רמות בעיזית. פאדל יושב על סלע, ומדי פעם קורא לעבר מוחמד הוראות בערבית. כואבות לו גם השיניים, הוא מסביר. הוא קופץ הביתה וחוזר רכוב על חמור ועם כדורים נגד כאבים שקיבל מהרופא. מאוחר יותר באות לבקר גם אשתו עם שתי הבנות הקטנות (היבא וסחר, נדמה לי). יום שישי היום, אז אין להן בית ספר.
עוברת עוד כרבע שעה. הג'יפ הצבאי עוזב את השער של אביגיל ונוסע את ה 100 מטר עד אלינו. מהג'יפ יורד סמל עם משקפי שמש, אפוד מלא ואם-16 (מחסנית בפנים, אצבע על ההדק) וצועד לעברינו. מאוחר יותר נלמד שקוראים לו אוהד והוא בן קיבוץ לוחמי הגטאות. את השיחה המאוד תרבותית ושקטה שהתפתחה בין אוהד הסמל ו(סגן במיל) עפרה מלוחמים לשלום קשה לי לשחזר עכשיו, אבל בגדול אוהד הסמל ביקש שניקח את העיזים ונתרחק כ 500 מטרים אל תוך הוואדי. אנחנו מהווים סכנה בטחונית לשלומו של אלישי המתנחל, ו(סגן במיל) עפרה התעקשה שכל עוד אין לאוהד צו המורה שהאזור הוא שטח צבאי סגור אין לו זכות להרחיק מכאן את פאדל והעיזים שלו. אפילו יש החלטה של בג"ץ בעניין. זה המשיך ככה עוד 10-15 (שמהלכן הגיע למקום גם הקצין של אוהד -- אם-16 מקוצר, בלי אפוד, בלי משקפי שמש -- וביקש מכולנו תעודות מזהות. לפאדל ואשתו לא היו עליהם תעודות, שמסתבר שהם חייבים לשאת איתם פיזית כל הזמן, גם לרעות עיזים, והקצין ביקש מהם ללכת הביתה ולהביא. פאדל אמר שכואבת לו הרגל, ושמוחמד יקפוץ עם החמור הביתה ויביא את התעודות של שניהם. הקצין התעקש שלא, מוחמד ואשתו חייבים ללכת בעצמם ולהביא. הם לא הלכו) שבסופן הקצין סיכם בהוראה לאוהד הסמל: "תפסיק לקשקש ורק תשגיח". אוהד, בהקלה אני מניח, חזר לג'יפ.
באותו זמן מגיע לעברנו בצעד קל גם אלישי המתנחל (זקן קטן, סנדלים, כובע טמבל, חולצה קצרה שהטלית שלו מתנפנף מעליה, וחיוך קליל של מי שהוא ללא ספק מאדוני הארץ הזאת). אלישי חמוש במצלמה אלקטרונית קטנה, שבה הוא מצלם לכל עבר. אנחנו משיבים צילום אל מקור הירי. "אני אצלם את האישה שלך, וישים את התמונה שלה באינטרנט. אתה יודע מה זה אינטרנט??" הוא יורק לעבר פאדל. וגם "יש לך מזל שהרגעתי את החברים שלי שלא יבואו להכניס לך מכות!" וגם "פעם הבאה תבוא לבד אם אתה גבר!" בחיי שככה, בעצמי שמעתי.
וכמו שבא גם הלך.
אחר כך בא גם שוטר, שאל מה קרה, הסתכל על התמונה של אלישי במצלמה האלקטרונית שלנו, לקח את פאדל לצד וסיכם משהו בסגנון "טוב, עד כאן, עד הפתח של הוואדי מותר לך לרעות, ומכאן אסור". פאדל מורה למוחמד לבוא מהר ולסמן את קו הגבול החדש בשורת ערמות של אבנים כבדות. ברור לו שמחר יבואו המתנחלים ויסלקו את האבנים, ושהקו הוא לא קו, ושהגבול הוא לא גבול. זה רק עוד יום.
הזמן חולף, ואנחנו חוזרים לבהות בנוף. אני מזועזע ומבולבל. מבולבל כנראה בגלל שזו הפעם הראשונה שהיוויתי סכנה בטחונית למישהו (חוץ מאולי כמה חודשים אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה) וגם הפעם הראשונה שהייתי בסיטואציה של לסרב להוראה של איש במדים, וגם שבעצם בסוף לא קרה כלום. (מה שכן קרה זה שפאדל זכה לרעות עוד יום בשטח שבו הוא ומשפחתו חיים מזה שנים רבות). ומזועזע -- בגלל שאני תופס שיש כאן שני סוגים של בני אדם: אלה שתמיד מותר להם, שיכולים לבוא וללכת, שיש להם חשמל ומים זורמים, וצבא, ואלה שלא: שאין להם כלום, ושגם הזכות הזכות הבסיסית לחיות ולהתפרנס על אדמתם מוטלת בספק גדול יותר מיום ליום.
ואיזה סוג אני? אין ספק שבתור מי שיש לו תעודת זהות כחולה יש לי פריווילגיה להסתובב כאן (בשטחי 'סי' של הגדה) ללא הגבלה. אבל אולי העובדה שאנחנו בוחרים, דווקא כיהודים ישראלים (למרות שהקבוצה שלנו היא מעורבת), להתייצב בצד ה"לא נכון" יכולה להראות גם לפאדל ומוחמד, וגם לאוהד, וגם לאלישי שהצדק לא שוכן רק בצד אחד, ושבסופו של דבר- כולנו אותו סוג.
נכתב על ידי זהר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', בקבוצת באר שבע- חברון.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה