נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר צוטט אתמול כאומר את הדברים הבאים:
"רוב המנהיגים הפלסטינים איתם נפגשתי שוקלים ברצינות לקבל פתרון של מדינה אחת בין נהר הירדן לים התיכון. האלטרנטיבה הקרובה לוודאי כתוצאה מהכישלון הנוכחי, היא פתרון של מדינה אחת. זו המטרה של מנהיגי ישראל, המתעקשים על התנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. הם מודעים למגמות הדמוגרפיות: ללא-יהודים יש רוב קל בקרב האוכלוסייה הכוללת. בתוך כמה שנים לערבים יהיה רוב ברור, אבל בעיני הפלסטינים פתרון שתי המדינות הוא בבירור המועדף."
קל יהיה להתייחס לדבריו של קרטר כדבריו של הוזה-שלום טרחן, זקן ואנטישמי (ומן הסתם כך יתייחסו לדברים מרבית הישראלים). אולם קריאה שנייה בדברים מלמדת כי לא שנאת ישראל מנחה את קרטר אלא אהבה גדולה לישראל ודאגה לעתידה. אדם שאומר דברים כאלה אינו אומר אותם בשמחה על הצלחתו; הדברים נאמרים מתוך כאב רב על כשלון המאמץ שהוא השקיע בו את זמנו ומרצו בשנים האחרונות להביא שלום לאזור מוכה המלחמות הזה.
לשון אחרת – הפלסטינים מבינים היטב כי במציאות הנוכחית ייתכן ולא תיוותר להם ברירה אלא לקבל על עצמם את פתרון המדינה הדו-לאומית כשהם מיעוט מדרג שני בה. למרות זאת, הם יודעים כי בתוך כמה שנים המאזן הדמוגרפי יטה לטובתם ואז הם יוכלו להפוך את הקערה על פיה ולהפוך לחזקים במשוואה הדמוקרטית של המדינה הדו-לאומית המעוותת שתקום כאן. ולמרות ההבנה הזו, שהזמן ייעשה את שלו והיהודים בין הים לירדן שיביאו להקמתה של המדינה הדו-לאומית יאלצו, כמיעוט, למסור את מפתחות הניהול שלה לרוב הערבי החדש, עדיין מעדיפים הפלסטינים את האלטרנטיבה השחוקה והמסמורטטת של שתי-מדינות-לשני-עמים.
התפיסה ההגליאנית גורסת כי שאיפתו העליונה של אדם, כמו גם של כל קולקטיב, תהיה תמיד הזכייה בהכרה בו, בקיומו ובכבודו. פיתויים חומריים לא יוכלו לספק אותו לאורך זמן וגם אם ינסו להשקיטו ו"לקנותו" בכסף רב או בטובות הנאה אחרות, לא יחלוף זמן רב עד שהוא ישוב וייאבק כדי לזכות בהכרה ובכבוד.
הפלסטינים אינם שונים – הם מוכנים לוותר על פיתרון המדינה הדו-לאומית ועל הניצחון הדמוגרפי הברור שבעוד כמה שנים של סבלנות ייפול לידיהם כפרי בשל ובלבד שיזכו במדינה עצמאית וריבונית רק שלהם. אמנם, תהא זו מדינה קטנה יותר ממה שהובטח להם ב-1947; תהא זו מדינה קטנה יותר מן השטחים שנכבשו מירדן ב-1967 וזו האחרונה ויתרה עליהם סופית ב-1988; תהא זו מדינה ענייה ומוגבלת בהרבה ממה שדמיינו וחלמו; אך הם מוכנים לחרוק שיניים, ולוותר על מקצת הכבוד, רק בשביל לזכות ברובו.
אין ביטחון שזו תהיה דעתם גם בעוד כמה שנים. לכן, דבריו של קרטר אינם דברי שנאה לישראל או ליהודים. הם אינם דבריו של שוטה זקן. בכל זאת מדובר במנהיג אמריקני שלעולם יהיה הראשון שהצליח להביא שלום יציב ובר-קיימא לישראל. קרטר עושה לנו טובה, דבר שמנהיגינו מונעים מאיתנו כבר עשרות שנים – הוא אומר לנו את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. האמת לא נעימה, לפעמים היא נוגעת ברגשות עדינים, אבל זו לכל הפחות האמת. לא אמת חלקית, לא אמת מיופה ולא "מקומבנת". קרטר נותן לנו אזהרת-חינם מידיד-אמת החרד לעתידה של המדינה ותזכורת רמה. להלן תרגומה לשפה שנוכל להבין: "חלון ההזדמנויות למיצוי פתרון שתי המדינות עודנו כאן, אך איש אינו יודע להבטיח עד מתי. עוּרוּ ישראלים! התפכחו מן החלומות ומן האשליות! כאשר תסיימו לקלל אותי ולהאשים אותי באנטישמיות, בסניליות ובשנאת ישראל, עשוי להיות כבר מאוחר מדי עבורכם!"
נכתב ע"י עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'.
לשון אחרת – הפלסטינים מבינים היטב כי במציאות הנוכחית ייתכן ולא תיוותר להם ברירה אלא לקבל על עצמם את פתרון המדינה הדו-לאומית כשהם מיעוט מדרג שני בה. למרות זאת, הם יודעים כי בתוך כמה שנים המאזן הדמוגרפי יטה לטובתם ואז הם יוכלו להפוך את הקערה על פיה ולהפוך לחזקים במשוואה הדמוקרטית של המדינה הדו-לאומית המעוותת שתקום כאן. ולמרות ההבנה הזו, שהזמן ייעשה את שלו והיהודים בין הים לירדן שיביאו להקמתה של המדינה הדו-לאומית יאלצו, כמיעוט, למסור את מפתחות הניהול שלה לרוב הערבי החדש, עדיין מעדיפים הפלסטינים את האלטרנטיבה השחוקה והמסמורטטת של שתי-מדינות-לשני-עמים.
התפיסה ההגליאנית גורסת כי שאיפתו העליונה של אדם, כמו גם של כל קולקטיב, תהיה תמיד הזכייה בהכרה בו, בקיומו ובכבודו. פיתויים חומריים לא יוכלו לספק אותו לאורך זמן וגם אם ינסו להשקיטו ו"לקנותו" בכסף רב או בטובות הנאה אחרות, לא יחלוף זמן רב עד שהוא ישוב וייאבק כדי לזכות בהכרה ובכבוד.
הפלסטינים אינם שונים – הם מוכנים לוותר על פיתרון המדינה הדו-לאומית ועל הניצחון הדמוגרפי הברור שבעוד כמה שנים של סבלנות ייפול לידיהם כפרי בשל ובלבד שיזכו במדינה עצמאית וריבונית רק שלהם. אמנם, תהא זו מדינה קטנה יותר ממה שהובטח להם ב-1947; תהא זו מדינה קטנה יותר מן השטחים שנכבשו מירדן ב-1967 וזו האחרונה ויתרה עליהם סופית ב-1988; תהא זו מדינה ענייה ומוגבלת בהרבה ממה שדמיינו וחלמו; אך הם מוכנים לחרוק שיניים, ולוותר על מקצת הכבוד, רק בשביל לזכות ברובו.
אין ביטחון שזו תהיה דעתם גם בעוד כמה שנים. לכן, דבריו של קרטר אינם דברי שנאה לישראל או ליהודים. הם אינם דבריו של שוטה זקן. בכל זאת מדובר במנהיג אמריקני שלעולם יהיה הראשון שהצליח להביא שלום יציב ובר-קיימא לישראל. קרטר עושה לנו טובה, דבר שמנהיגינו מונעים מאיתנו כבר עשרות שנים – הוא אומר לנו את האמת, רק את האמת ואת כל האמת. האמת לא נעימה, לפעמים היא נוגעת ברגשות עדינים, אבל זו לכל הפחות האמת. לא אמת חלקית, לא אמת מיופה ולא "מקומבנת". קרטר נותן לנו אזהרת-חינם מידיד-אמת החרד לעתידה של המדינה ותזכורת רמה. להלן תרגומה לשפה שנוכל להבין: "חלון ההזדמנויות למיצוי פתרון שתי המדינות עודנו כאן, אך איש אינו יודע להבטיח עד מתי. עוּרוּ ישראלים! התפכחו מן החלומות ומן האשליות! כאשר תסיימו לקלל אותי ולהאשים אותי באנטישמיות, בסניליות ובשנאת ישראל, עשוי להיות כבר מאוחר מדי עבורכם!"
נכתב ע"י עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה