המפגש הזה נשמע כמו התחלה של בדיחה (והקרדיט על האנאלוגיה לצחי אבינועם): מתנחל לשעבר, קצין בדימוס, שב"כניק שפרש ובית"רניק נפגשים עם לוחמים פלסטינים לשעבר שלקחו חלק במאבק המזוין נגד הכיבוש הישראלי לארוחת רמאדן במסעדה בטול כרם. אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון ומה שנראה סוריאליסטי יכול להתמשש.
אם היו אומרים לי לפני כמה חודשים שאמצא את עצמי בסיטואציה כזו, הייתי מרימה גבה בתמיהה, אחרי הכל ימי הצבא שלי בשטחים כבר חלפו והפעם האחרונה בה נכנסתי לעיר פלסטינית בגדה היתה בחברון לפני כחמש שנים, כעיתונאית. אמנם אצלי לא היה תהליך התפכחות שגרם לי להבין שצריך לדבר עם הפלסטינים ולסיים את הכיבוש, כי מאז שירותי הצבאי בחברון ידעתי שנוכחותנו בגדה ובעזה מיותרת לחלוטין, אבל בדומה לישראלים רבים, היה לי קשה להעביר את דעותיי למסלול של עשיה, עד שנתקלתי בארגון "לוחמים לשלום" ממש במקרה ומייד הבנתי שזו הפלטפורמה בשבילי.
ככל שהעמקנו עם המונית הפלשתינית לתוככי העיר חשתי יותר ויותר נוח. הסקרנות וההתרגשות גברו במהירות על החשש הקל שחשתי בתחילת הנסיעה.
לאחר מסע ארוך (יחסית לשלושת רבעי השעה שמפרידים פיזית בין תל אביב וטול כרם), שכלל מעבר בין המכוניות הפרטיות אל החסימה בפאתי העיר וממנה אל הטרנזיטים שלקחו אותנו אל תוכה, הגענו אל מסעדת אלאדין ושם כבר חיכו לנו חברינו הפלסטינים. לאחר חילופי ברכות וצילומים קבוצתיים, התיישבנו אל השולחן והחלנו לספור את הדקות עד לשבירת הצום. אני מודה שלמרות היותי אתאיסטית מוחלטת שבאה ממשפחה עם מסורת מפוארת של כפירה, התרגשתי לקחת חלק במסורת המוסלמית הזו ויותר ריגשה אותי העובדה שחברינו ביקשו ונהנו לשתף אותנו בחלק זה של חייהם.
הארוחה עצמה הסתיימה מהר מאד, לפחות מצד הצמים. הם אכלו תמר או שניים לשבירת הצום, קצת חומוס ופיתה, מרק וסלטים וכמה ביסים מאד סמליים מהמקלובה, בעוד שאנחנו, הישראלים, מתענגים על הארוחה ומשתדלים, כמו פולניים מחונכים, לסיים את כל מה שהיה בצלחת. בזה אחר זה פרשו הפלסטינים לסיגריה ראשונה של שבירת הצום יחד עם קפה שחור, בעוד שהישראלים עדיין נאבקים לסיים את מנת העוף, שהיתה טעימה מאד ונדיבה מידי.
בתום הארוחה ישבנו עוד שעה ארוכה במסעדה על קפה, נרגילה ועטייף (כיסונים מתוקים ממולאים בדבש ואגוזים), מנהלים שיחות חולין אחד עם השני ולומדים פרטים נוספים על כולנו.
כשהחלטנו לקום ולגאול את המסעדה מנוכחותנו הרעשנית והמאסיבית, הזמין אותנו נור (המתאם הפלסטיני של הקבוצה)להתארח בביתו. הלכנו ברגל לכיוון מחנה הפליטים טול כרם (המוחאיים) ואני חייבת לציין שלא חשתי כל פחד או רתיעה, רק סקרנות לבקר במקום חדש, כמו מדינה שאני מבקרת בה לראשונה. הרחובות היו די שקטים והאנשים המעטים ששהו בהם הביטו בנו בעיקר בסקרנות. לא חשתי כל עוינות מצידם, להיפך. מה גם שסמכתי על חברי הקבוצה שלנו שיעשו הכל כדי לוודא שלא יקרה לנו דבר. הלכנו לאט, בולעים בעיניים גדולות את כל המראות החדשים עבורנו, תוהים כמה עולה טלוויזיית LCD בחנות מכשירי החשמל שממול ועוצרים לקנות כנאפה במשקל (14 שקלים לחצי קילו, למי שמתעניין).
בפאתי המוחאיים קשה היה לפספס את הבניה הצפופה והצורה הכה אופיינית למחנות פליטים, כפי שראיתי באזור חברון ובית לחם בעת שירותי הצבאי, אולם מעולם לא נכנסתי אליהם. שם כבר נראתה ברחובות תנועה גדולה יותר של אנשים ובעיקר של ילדים שיצאו לשחק בחוץ לאחר שבירת הצום. כולם הביטו בעניין בחבורה המשונה שכללה פלשתינים וישראלים. כמה ילדים ניסו אפילו לתקשר איתנו אבל לצערי הערבית שלי היא לא ממש ברת תיקשור עם דוברי השפה.
עוד לפני הליכתנו אל נור, עודכנו שמה שרוב הפלסטינים עושים ברמאדן אחרי הארוחה, הוא המתנה לטלנובלה הסורית, שכבשה את כל תושבי הגדה, "באב אל-חרה" (שער השכונה). זו טלנובלה היסטורית שמתארת את תקופת הכיבוש הצרפתי ואת המחתרות שקמו נגדה, לכן לא ממש מפתיע שתושבי השטחים מוצאים נחמה בטלנובלה שמזכירה את חייהם ומסתיימת בעזיבת הצרפתים וסיום הכיבוש.
כשהגענו אל נור, ילדיו כבר חיכו בקוצר רוח לתחילת הפרק ואנחנו בינתיים ישבנו בסלון, שותים מים, קפה ומיץ רימונים טרי ומרווה. פנים הבית הזכיר לי בתים של חברות ילדות שהייתי מתארחת אצלן ואם לא הייתי מודעת למיקומנו, יכולתי בקלות לחשוב שמדובר בדירה ישראלית אופיינית. רק תמונתו של נור עם ערפאת מלפני כמה שנים טובות, הזכירה היכן אנחנו נמצאים. עד לתחילת הפרק נור הראה תמונות שצילם באירלנד ובטיולנו האחרון לעין פארה ואז השתררה דממה – הטלנובלה מתחילה. מאותגרי הערבית שבינינו ניסו להמציא תרגום סימולטני לדמויות הקצינים הצרפתים ואנשי המחתרת, בעוד שחברינו יושבים מרותקים.
למרות שנהנינו מאד ויכולנו להישאר שעות ארוכות בביתו של נור עם האירוח הנפלא של אישתו ושלו, בשעון ישראל השעה כבר היתה מאוחרת (בפלסטין כבר העבירו לשעון חורף – שעה אחורה) וחלקנו כבר החל להפוך לדלעת. נפרדנו ממארחינו הנפלאים ועלינו אל הטרנזיטים שלקחו אותנו אל החסימה, משם עלינו על טרנזיטים נוספים שחיכו מעברה השני של החסימה כדי לקחת אותנו לכפר שופא, שם חיכו לנו המכוניות. אח, האבסורד שבכיבוש, ולחשוב שהם מתמודדים עם החסימות האלה על בסיס יומיומי.
כשעברנו את המחסום חלפנו ב"מסלול הירוק" על פני מכוניתו של חן אלון שיושביה הוצאו ממנה לבדיקה שגרתית. "לא ידעתם שיש מסלול מיוחד ליהודים?", צחקנו. "מה? יש אפרטהייד בארץ? לא יכול להיות". ב-11 וחצי בלילה, שעון ישראל, נכנסנו בחזרה לגבולות ישראל, שבעים ונרגשים.
נכתב על ידי עדי הגין, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום', קבוצת תל אביב- טול כרם.
1 תגובות:
מה שהיה הכי חזק עבורי בביקור זה היתה ההליכה ברחוב אחרי הארוחה, השלווה, הכמעט אדישות שאנשים התייחסו אלינו, ואכן הייתה תחושה שאנחנו במדינה אחרת - תיירים. אני לא ממעיט בערך הסכנה אך ההליכה הזו היוותה עבורי מעין התרסה להפרדה שלא מקובלת עלי, וכן גיבוי לחברי הפלסטינים, להראות גם בצד שלהם שיש עם מי לדבר.
הוסף רשומת תגובה