ילדה בת עשר

על העובדות אין עוררין-

היה חורף.

הגשמים שירדו שטפו הכל. את העפר מהרחובות, את האבק מן הכתלים, את סימני הצמיגים של הג'יפ, את כתמי הדם על המדרכה.

ילדה בת עשר בזמן הפסקת בית ספר צנחה לאדמה, בגלל פגיעת חפץ כבד בעורפה. עיניה לא ראו את המוות משיג אותה. אחותה הגדולה, שהלכה לידה, כן ראתה. את כדור הגומי היא אספה מהרצפה, מבוהלת, והביאה אותו הביתה. מה עוד ילדה שאחותה מוטחת על האדמה לנגד עיניה יכולה לעשות.

אחותה של עביר היתה בת 11 כשראתה את עביר צונחת לידה ומאבדת את הכרתה.
אביה, בסאם עראמין, ממקימי תנועת לוחמים לשלום, אמר לאחר מספר שנים כי תפקידו לעזור לה לשכוח את מה שראתה. תפקידו ללמד אותה לא להקדיש את חייה לכעס ולשנאה, כי בשנאה אין חיים, אין תקווה.

על העובדות אין עוררין,
לאחר שלשה ימים מתה עביר עראמין בבית החולים, והיא בת עשר במותה.

שני פתולוגים בדקו את גופה הקטן, המת, ומצאו כי עביר נהרגה מפגיעה של חפץ כבד בעורפה. אחד מהם פסק כי ייתכן שהיה זה כדור גומי, ייתכן שאבן, השני קבע כי סבירות גבוהה לכך שהיה זה כדור גומי.

עובדה נוספת היא שיומיים לאחר מותה איש לא חשב לפתוח חקירה על הסיבה למותה הפתאומי של ילדה בת עשר, בזמן הפסקת בית הספר. החקירה נפתחה רק כשהוריה באמצעות עורך דין הגישו תלונה רשמית על מותה של עביר, על אף שהמוות היה ידוע ופורסם בכלי התקשורת.

אבל בשלב הזה הגשם כבר מחק את סימני הצמיגים מהכביש, גם את הדם. סותם את הגולל על האפשרות לאסוף את פרטי הסיפור מן הזירה, מותיר חלל פרוץ להנחות, השערות, לעדויות מול עדויות.

על העובדות אין עוררין-

ג'יפ של מג"ב נהג לעשות פטרולים בתוך כפר פלסטיני במזרח ירושלים, באזור שנמצא בסמיכות גדולה לשלשה בתי ספר. גם באותו יום, בזמן הפסקת בית הספר, הג'יפ של מג"ב היה שם, קורא תיגר על בני הנוער, במפגש מתוזמן היטב של אבנים וירי. שוטרי מג"ב שהיו בג'יפ ירו, בניגוד לכללי פתיחה באש, על בני נוער וילדים שנמצאו במרחק שמונים מטרים מהם, מתוך הג'יפ הממוגן, בטענה לסכנת חיים.

אנחנו, ששולחים את ילדינו לביה"ס, לא נותנים להם לחצות את הכביש עד שיגיעו לגיל 9, מרפדים את עולמם ומגוננים עליו, צריכים לשאול את עצמנו, איזה עולם אנחנו בוראים עבור ילדי הפלסטינים. עולם שבו ירי מתוך ג'יפים ממוגנים בזמן הפסקת בית הספר הוא מציאות סבירה, מציאות שעומדת בקריטריונים שלנו של אנושיות ושל הגיון. ולא, אבנים לא משולות לירי. עובדה: עביר מתה. ר' וחבריו שאיישו את הג'יפ באותו יום, חיים בתוכנו, יותר מכך- הם נקיים מאשמה.

איך ניתן להסביר את ההחלטה של הפרקליטות לסגור את התיק, עקב היעדר ראיות.
גם הערר שהוגש ליועץ המשפטי נדחה, מטעמים שאינם מתקבלים על ההגיון (הפרקליטות קיבלה את גרסת החיילים, לפיה עביר נהרגה מאבן שהושלכה עליה, תוך עקיפת העובדה שבין בית הקברות ממנו הושלכו האבנים לבין הנקודה בה עביר נפגעה חוצץ מבנה בן שלש קומות. את הסתירה הזו יישבה הפרקליטות בטענה שייתכן ועביר נפגעה מידי מיידי אבנים שרדפו אחרי הג'יפ כשיצא מן המקום. אין הסבר מדוע עביר כבר הגיעה פצועה לבית החולים כשעתיים לפני שהג'יפ עזב את המקום -לפי דיווח מג"ב).
המשפחה הגישה עתירה לבג"צ באמצעות עוה"ד מיכאל ספרד ובמשותף עם עמותת יש דין. ביום ג' הקרוב (13/10), בשעה 11:30 בבוקר יערך הדיון בעתירה בבית המשפט העליון בירושלים. אנחנו נהיה שם, לשתוק את זעקתה של עביר, שמתה.

כי עביר מתה.

והצדק לא יחזיר אותה לחיים. זה לא משהו שצדק יכול לעשות.

אבל יותר משהצדק הזה חשוב למשפחתה, הוא צריך להיות חשוב לנו.
האם אנחנו מסכימים להיות אזרחים במדינה בה חיי ילדים הם הפקר? השתיקה שלנו מסמנת את גבולות המוסר שלנו, מאפשרת בשמנו גם את המעשים הנוראים וגם את הקלות הבלתי נסבלת בה מחולליהם נפטרים מעונש, חוזרים להיות חברים שווי ערך בחברה שלנו. גם אם ירו בילדה.

בעתירה שנדונה בימים אלה בבג"צ נכתב:
"עניינה של העתירה היא בתרבות האחריותית הנוהגת אצלינו. בשאלה האם הריגתה של ילדה בת 10 שיצאה בשעת ההפסקה מבית ספרה כדי לקנות סוכריה במכולת הסמוכה ונהרגה מירי חסר אחריות וחסר איכפתיות של שוטרי מג"ב- תסתיים ללא כל תגובה שיפוטית. האם מותה יחלוף כאילו דבר לא אירע. "

הג'יפ שנהג לפטרל בקביעות באזור בתי הספר בענאתא הפסיק לפטרל במקום לאחר מותה של עביר.
כפי שהיה נחוץ והכרחי לפני כן, כך הפך פתאום למיותר.

מיותר, כמו מותה.