דיסקוטק השכינה

כשבאו התמונות ממערכות העיתונות הזרות- לא האמנו. אל ג'זירה היא הרי תחנה ערבית.
כשבאו הלוחמים ואמרו- כך היה, לא האמנו. אלה הרי חיילים שמאלנים.
כשהגיעו הדוחות של ארגוני זכויות האדם – לא האמנו. אלה הרי באו מאירופה. אנטישמים אחד אחד.
ועכשיו הגיע הדו"ח של האו"ם.

מדהימה בעיקשותה היכולת שלנו להפוך כל ביקורת שנמתחת עלינו, מפנים או מחוץ, לתעמולה אנטישמית לא רלוונטית. מדהימה במיוחד כי היא אינה נובעת מכך שאיננו מאמינים שזה נכון.

כי הרי זה לא שאנחנו לא מאמינים.
אנחנו יודעים שזה באמת מה שהיה שם.

מה שמדינה שלמה עושה נוכח העדויות שהולכות ומתרבות זו הכחשה. הכחשה אינה אי ידיעה. זו פעולה שמטרתה לדחוק ולמחוק את מה שאני יודע , כדי להגן על עצמי מן החרדה שהוא מעורר בי. בשפה הפסיכולוגית החרדה היא תמיד מפני תוקפנות של העצמי. גם אצלנו, נראה שאחד הפחדים הגדולים ביותר של החברה הישראליות הוא הפחד מפני הויתור על דימוי הקורבן.
כך, אנחנו יכולים להמשיך להאמין שאנחנו מדינה שוחרת שלום ומוסר,
כך רבים מאיתנו יכולים להמשיך ולקרא לעצמם שמאלנים, ולתת לעצמם צידוק מוסרי לכך שאינם עושים דבר וחצי דבר לטובת מה שהם טוענים שהם מאמינים בו.

כך, יכול שמעון פרס להתהדר בתואר של איש שמאל מובהק בו בזמן שהוא קופץ בראש להכריז שכותבי הדו"ח "עושים צחוק מההיסטוריה".

שמעון פרס הוא אולי הביטוי העגום ביותר למה שנחשב ומחשיב עצמו היום ציבור רחב בישראל שעדיין נוהג לכנות עצמו שמאל:
אינטלקטואליזציה כתחליף ללמידת הפרטים
צדקנות כתחליף לאקטיוויזם
וצורך אובססיבי להמשיך ולהשתכשך במימי הקונצנזוס.

אבל הצורך העיקש הזה בחוויה של אחדות ואחידות (שטחית ככל שתהיה) תחת כנפי הקונצנזוס היא מחלה של עם שלם.
בחדוות העיוורון אנחנו ממהרים לקפוץ על כל מה שיכול להפוך עבורנו לסמל של "כאלה אנחנו", דוחקים עצמנו בכוח לתוך מסגרות משותפות, ששים להדוף אל מחוץ למחנה את כל מי שאין לו אותה תלבושת אחידה, סוגדים לחיילי צה"ל, שיותר מצבא, הם מסמלים עבורנו את ימי הזוהר ואת כל מה שאנחנו שואפים אליו (בנוסטלגיה שהודבקה לה יחדיו משירי אהוד מנור וקטעים מגבעת חלפון),

ובעיקר- ממהרים להאמין לכל מי שיוציא את דיבתה של הביקורת שנמתחת עלינו ויטאטא אותה במחי יד דמגוגית אל מחוץ למחנה. לעיתים נראה ש"ההסברה הישראלית" שמדובר עליה כה רבות, מטרתה לפעול את פעולתה בכוון אחד: לשכנע את עצמנו המשוכנעים בצדקת עצמנו.
וזה באמת פועל.

כחיילים ממושמעים פעם אחר פעם אנחנו מונעים מעצמנו את ההתבוננות בעובדות.

העז וכתב ישעיהו לייבוביץ לפני ארבעה עשורים, כשבועיים אחרי כיבוש העיר העתיקה, בשיאם של פסטיבלי הנצחון והנרקסיזם הלאומי את הדברים הבאים על חדוות האחדות הישראלית:

"אשר לליכוד הלאומי בצלו של הכותל – הנה הצעתי : תתוקן הרחבה שלפני הכותל כדיסקוטק הגדול ביותר במדינת ישראל, וייקרא שמו "דיסקוטק השכינה". דבר זה ישביע את רצונם של כל החוגים והפלגים בעם : של החילוניים – בשל היותו דיסקוטק, של הדתיים – בשל שם השכינה הנקרא עליו. דבר זה ישמש סמל נעלה לאחדות העם המיוצגת ע"י הקואליציות שמן המפד"ל עד מפ"ם בממשלת ישראל ומן מפא"י עד אגודת-ישראל בעיריית ירושלים – סמל למשטר האתיאיסטי-קלריקאלי של המדינה החילונית הידועה בציבור כדתית".