מחייך מבחוץ וצורח מבפנים

בקיץ החלו את פעילותן שתי קבוצות חדשות של 'לוחמים לשלום', ת"א-שכם וירושלים-בית לחם. שי פיטובסקי, שהצטרף לקבוצת ת"א-שכם, מספר על ביקור ראשון בבית פלסטיני, ללא המדים:

אני נוסע בכביש חמש לכיוון צומת תפוח, לקראת הכפר יתמא. הפעם האחרונה שהייתי באזור הזה הייתה במילואים באזור שכם. הפעם האחרונה שהייתי בבית של פלסטינים הייתה בינואר שעבר בפאתי "בית להאיה" בעזה.

מה יקרה אם נגיע ל-יתמא ויחטפו אותי? יעלימו אותי בתוך מחנה פליטים...?

ליד צומת תפוח אנחנו פוגשים את בילאל – המתאם הפלסטיני האנרגטי. לחיצות ידיים וברכות נימוסים. "סעו אחרי" , "אנחנו אחריך".

אנחנו מגיעים לכפר, מחנים בכניסה לווילה דו קומתית. מחוץ לבית מחכים לנו שבעה גברים לא צעירים, אני לוחץ ידיים, מסתכל להם בעיניים ורואה המון ניסיון חיים, רואה אדמה, רואה שורשים, רואה כאב ורואה ילדים.

הם מזמינים אותנו להיכנס הביתה. אני נכנס לבית ולפתע מרגיש את עייני רטובות. אני נזכר בבית ההוא בעזה ששהיתי בו שבוע, נזכר בהרס והחורבן שהשארנו שם ומדמיין פתאום את הפנים והעיניים מאחורי הקירות הסדוקים.

הם מציעים לי קפה ואני "שוקראן", מציעים לי קולה ואני "שוקראן", מזמינים אותי לאכול "מסח'ן" (אוכל כפרי מסורתי) ואני "שוקראן" - וככל שהם יותר מנומסים ויותר אדיבים ככה יותר קשה לי. הילדים של בעל הבית מסתכלים עלינו בפליאה, יותר מאוחר אנחנו מבינים שזאת פעם ראשונה שהם רואים יהודים ללא מדים. מי היה מאמין שעם הספר הפך לעם המדים.

משחקי הכרות. אני לא זוכר אף שם, כל השמות לצערי נשמעים לי אותו הדבר.
אורן (ראש הקבוצה שלנו) מספר את הסיפור שלו, את שיגרת המעצרים הקשה בשכם, את הפשיטות הליליות וההשפלה. אבו זייד, זקן החבורה, מספר את הסיפור שלו ומראה לנו על גופו את צלקות הכדורים והניתוחים.

יותר מאוחר אנחנו נוסעים איתם לסיבוב היכרות עם האזור. אני נוסע ברכב של בילאל, על הדשבורד מונח דגל פלסטין, אני מוצא את עצמי מנפנף אותו ברוח ומתפוצץ מצחוק. בדרך אנחנו עוברים ליד מסגד, השייח של המסגד רץ לבילאל ומנשקו לשלום. "אתה רואה אותו, זה חמאסניק לשעבר, ישב אצלנו בכלא, אני עזרתי לו להשתחרר, מאז הוא נותן לי כבוד...".

אני מחייך מבחוץ וצורח מבפנים. עוברים כפר, ועוד כפר, נוף תנ"כי מדהים. עוצרים על פסגת ההר הגבוה ביותר באזור, משקיפים על כל השומרון, שוב תה ושוב "שוקראן". אנחנו מתחבקים לצילום קבוצתי, אני שם יד על כתפו של מוהנד, סוף כל סוף לפלסטינאי יש כתף, יש דם שזורם ויש חיוך נבוך למצלמה...

כבר חודשיים חבר "בלוחמים לשלום" (קבוצת ת"א–שכם), ובכל מפגש כזה אני פוגש עוד קצת את עצמי, פוגש את הפחדים, השאלות, והתקוות שלי.