ביקור בשכם

תנועת לוחמים לשלום מפעילה כיום חמש קבוצות אזוריות (ירושלים- רמאללה, תל אביב- טול כרם, באר שבע- חברון, תל אביב- שכם וירושלים- בית לחם). הקבוצות מורכבות מחברים משני צידי הגדר - רבים מהם לוחמים לשעבר, שפועלים כיום במשותף להפסקת הכיבוש בדרכים לא אלימות, בפעילות שהיא בעיקר אזורית. הקבוצות נולדו כדי לענות על הצורך לפרק את השלם למרכיביו וליצור תאים אינטימיים יותר של פעולה ושל יחסי אמון בתוך תנועה הולכת וגדלה.

הדיאלוג אינו אחת ממטרותיה של תנועת לוחמים לשלום, אבל הוא בהחלט תוצר משמעותי של המפגש בין האנשים ושל החתירה לקראת מטרה משותפת.

בתוך כל אלה, אחד הדברים המורכבים ביותר עבור לוחם לשעבר הוא המפגש עם הצד השני במקומות בהם היה כחייל, הפעם "על אזרחי", כאשר הפחד לו אומן כל חייו הצבאיים, שוב לא משחק תפקיד.

אורן, המתאם הישראלי של קבוצת תל אביב שכם, כתב את הדברים הבאים:

מכיוון שמחסום חווארה הידוע לשמצה בכניסה לשכם הפך למחסום וירטואלי כמעט, ולא עושים ביקורות ליוצאים דרכו ועוד פחות מכך לנכנסים דרכו, הכניסה לישראלים היא מאוד פשוטה. עוברים שלט ענק שכתוב עליו באדום "כניסה לשטח A". מתעלמים מחלקו השני של השלט שכתוב עליו "סכנת חיים, הכניסה לישראלים אסורה והיא מהווה עבירה פלילית", ומגיעים לביקורת של שני חילים מנומנמים. מסיבה כלשהי הם עצרו את הרכב של מוהנד שבו נסענו (את כל המכוניות לפנינו הם הכניסו בלי בעיות), וביקשו ממנו תעודות. חילופי התפקידים היו אירונים - מוהנד הגיש את התעודות לחייל, ועידן ואני ניסינו לא ליצור קשר עין איתו. לאחר הסבר בעברית של מוהנד שאנחנו חברים ישראלים שלו, עברנו. נסענו סמוך למחנה הפליטים בלאטה (שעוד נחזור אליו), ונכנסו לעמק המדהים שבו נמצאת העיר שכם. שני רכסים ענקים משני הצדדים (הר גריזים והר עיבל) ושכם פרוסה בינם. למדתי להכיר את יופייה של שכם עוד בתקופה בה "ביליתי" בעיר מספר חודשים בשרותי הצבאי, אבל הכניסה אליה באמצע היום, על אזרחי, בלי פחד בכלל, משנה את הכל.
בשלב מסויים הגענו בבטחה לביתו של בילאל, המתאם הפלסטיני של הקבוצה שלנו, שם חיכתה לנו ארוחה מדהימה, שרק מלחשוב עליה שוב אני מתחיל להיות רעב. פגשנו את ילדיו החמודים והשקפנו מהמרפסת על כל העמק. צפינו בארבעת רבי הקומות שביצעתי בהם מעצר לפני שנים (שנקראים "אל-נמסאווי"). אותם בניינים שבזמן החיפושים, כל מאות התושבים שהיו בהם נאלצו לחכות בחוץ, בקור. לנו בביקור זה, היה מאוד קר בשכם בצהריים בחודש אוקטובר. באמצע לילה חורפי, כנראה קצת יותר קר... בין היתר השקפנו גם על הקסבה המפורסמת של שכם, שבה נלחמתי. אין הרבה מקומות שאני יכול לספר שבהם באמת נלחמתי, ולא סתם הסתובבנו, כמו על הקסבה. בכלל, נדמה שמכל מקום שאליו נסענו בשכם יש לי זיכרון: פה ביצענו מעצר, פה מארב, כאן נכנסו לקסבה והתחלנו לעבור דרך הקירות, כאן נהרג חייל שלי וכאן יצאתי לחופשת שבת מאמצע העיר. כבר כמה שנים אני מדמיין את החזרה לשכם, הפעם כמבקר. ואולי "לחזור" זו לא בדיוק המילה, כיוון שאיך שהגעתי היום, לא דומה בכלל ל"ביקור" הקודם עם ההאמר הממוגן, השכפ"צ, הנשק ובעיקר הפחד - הפחד שבו הייתי שרוי לכל אורך התקופה ההיא. סגירת המעגל הזו, או פתיחת המעגל - איך שלא אסתכל על הביקור היום - היא חוויה מטלטלת, בעיקר בגלל הדיסוננס בין מה שהיה, התפקיד שבו הייתי והדברים שעשיתי אז ובין מה שאני עושה היום. ולא פחות מכך, התחושה שליוותה אותנו, שהיתה כל כך שונה מכל מה שידעתי בעבר על שכם. "סכנת חיים" לא נשקפה לנו בשום רגע: הסתובבנו ברחובות, דיברנו עברית ללא חשש, ולא חשנו איום או עוינות.
אחרי עוד סבב של תה ופירות בביתו של עמאר, בן דודו של בילאל, המתגורר ב"נאבלוס אל-ג'דידה", השכונה החדשה והנוצצת של שכם, הקרובה לפסגה של הר גריזים (בפסגה עצמה יש את השומרונים, את המתנחלים של הר ברכה, את ביתו של המיליארדר מוניב אל-מסרי ואיזה בסיס צבאי), ירדנו העירה. עברנו בפאתי הקסבה ונכנסנו למרכז העיר. אלה מראות שאני לא נתקלתי בהם בחיים. מתי יצא לי לבקר בעיר ערבית שוקקת חיים ? נצרת, למשל, לא דומה בכלל למרכז העמוס לעייפה באנשים, שלטי פרסומת, דוכנים, חנויות, ואנשים, בעיקר אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם. כמו מרכז תל אביב רק שהכל בערבית. אני לא יודע איך לתאר את זה. אני לא חושב שהיא כל כך שונה מערים ערביות אחרות, אבל כמה כאלו אני כבר מכיר? ואנחנו עוד היינו ביום חול... מוהנד אמר שביום שבת אי אפשר ללכת ברחוב מרוב עומס. נכנסנו לחנות מתוקים ואכלנו כנאפה מדהימה. שכם ידועה בכל העולם הערבי כמעוז המתוקים האולטמטיבי והכנאפה שאכלנו לא איכזבה. וכל הזמן הזה אנחנו מדברים בינינו סלט של ערבית, אנגלית ועברית בלי כל חשש, באמצע שכם. כל פעם נדהמתי לגלות שזה בעצם מה שאנחנו עושים באותו רגע. אנחנו בשכם, אותו מקום שמבחינתי היה המקום הכי מסוכן בגדה. בשכם!
היה צריך להוריד את רמת הסוכר אז קפצנו לבית קפה סמוך. כל אחד התחבר לנרגילה (מעולם לא עישנתי כל כך הרבה...) ולקנקן קפה. מסתבר שבילאל, מוהנד והשותפים האחרים למסענו הם בני בית במקום, ותוך זמן קצר הצטרף אלינו בעל הבית. הוא סיפר לנו את סיפורי הכיבוש שלו בבית הקפה הזה ("בחומת מגן חנה לו טנק בכניסה למקום...") עם הרבה הומור שחור ובעיקר הומור עצמי. אמנם העוולות לא פחות גרועות כאשר מתבלים אותן בהומור, אך הן קלות יותר לבליעה ואפילו גרמו לנו, אלו שחוללו את אותן עוולות, לצחוק צחוק גדול.
דיברנו על המפגש האחרון של הקבוצה ועל המפגש הבא שלה ונפרדנו לשלום מבילאל, מעמאר ומיוסף שליוו אותנו בעיר. ואם לא הספיק לנו מה שעברנו עד אז, בדרך חזרה מוהנד החזיר אותנו דרך הרחוב הראשי של מחנה הפליטים בלאטה. "רחוב ראשי" - לא יותר מחצי רחוב נחמני ברוחבו, ושמכוניות, אנשים ודוכנים ממלאים אותו לכל אורכו ורוחבו). אם שכם הייתה נחשבת למקום המסוכן ביותר, בלאטה הייתה השיא. והנה, שבע שנים אחרי, אני נוסע בלילה, ברכב פרטי ובלי לפחד כלל...
היום הזה לא היה יכול להסתיים בדרך יותר מצחיקה/עצובה מהסיפור הבא:
לאחר שנפרדנו ממוהנד, חזרנו לרכב והתחלנו בנסיעה לכיוון תל אביב. בחלק הזה של הכביש כבר מותר לרכבים ישראלים לנסוע, והוא למעשה נתיב משותף של ישראלים ופלסטינים. לפני צומת תפוח התחיל תור מכוניות מצד ימין. אנחנו כישראלים טובים (וגם כי כבר ניחשנו מה קורה כאן) עקפנו את הטור ונסענו במסלול השמאלי הריק, שבו הנסיעה הייתה כמובן מהירה והגענו ישר למחסום. ממש לפנינו נעצרה מכונית עם לוחית זיהוי פלסטינית. ראינו את החייל לוקח את תעודת הזהות של הנהג, ולפי תנועות ידיו הבנו שהוא מסביר לנהג באיזה נתיב הוא היה צריך לנסוע. אבל לא מספיק להסביר, צריך גם לחנך. אז אותו חייל השאיר את התעודה אצלו ואת הרכב הפלסטיני הוא החזיר כלאחר כבוד לסוף הטור הימיני המזדחל. חוץ מהרכב הזה ומאיתנו לא היה שום רכב בנתיב השמאלי ה"מיוחד". בזמן שהפלסטיני קיבל חינוך, התקרבנו למחסום ונעצרנו ליד החייל. שאלנו אותו לפשר האירוע, והוא בלי שום בעיות (כי אנחנו יהודים) סיפר שאותו רכב נסע בנתיב שאסור לו לנסוע. שאלנו אותו מה ההבדל בין הנתיבים, אז הוא ענה שזה נתיב הומניטרי. אם כך, אמרנו, גם אנחנו לא צריכים לעבור כאן. "לא, לא, אין שום בעיה", הוא ענה לנו, כשהיה די ברור שהוא לא ממש מבין מה אנחנו רוצים ממנו. "אז מה ההבדל?", הִקְשֵׁיתִי. "אתם יהודים", הוא ענה בלי היסוס.

תוך 35 דקות היינו בתל אביב.

אורן קליסמן, מתאם הצד הישראלי של קבוצת ת"א-שכם ב"לוחמים לשלום"