נורית פלד אלחנן*
ביום רביעי נכחנו – חברים מתנועת לוחמים לשלום, חברות מחסום וואטש, חברי פורום המשפחות השכולות למען שלום, ודויד גרוסמן - בשימוע בבית הדין הגבוה לצדק בעניין סגירת תיק החקירה (מחוסר ראיות) של הרג עביר עראמין בת העשר לפני כשלוש שנים.
השימוע שנקבע לאחת עשרה ולאחר מכן לתשע ולאחר מכן לעשר ולאחר מכן לאחת, התחיל בשתיים. עיתונאים התרוצצו במסדרון (מי מת? ילדה? באמת? תסלח לי אדוני מתה לך ילדה? כן. אז אתה בסאם עראמין? לא אני רמי אלחנן. אוי סליחה. איפה עראמין הזה? ומי אתן? אנחנו ממחסום וואטש. מאיזה מחסום? מה אתן עושות כאן? ומי את? אני חברה. של הפלסטינים האלה? כן. איך זה? איך זה קורה? יכולה להתראיין? גם לך מתה ילדה? באמת? מתי? ממה? איך קראו לה? ובכל זאת את איתם?) אבל אף ישראלי לא דיווח בסופו של דבר על האירוע.
סלווא ובסאם עראמין אינם יהודים ואינם ישראלים. הם חיים תחת כיבוש אכזר וכבר התנסו בכל מה שיש לו להציע: גירוש, כלא והרג בתם הקטנה עביר מכדור גומי שנורה לכאורה מרובהו של חייל משמר הגבול שישב בג'יפ ממוגן והוציא את קנה רובהו מן החור המיועד לכך לכאורה וכיוון וירה לכאורה לעבר ראשה של הילדה שעמדה לצד אחותה ליד קיוסק וקנתה סוכרייה לכאורה בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני. הקליע נמצא תחת גופה של הילדה והועבר לרשויות. עדי ראייה, כמו גם שוטרי משמר הגבול, העידו שלא הייתה שום סכנה לכאורה לחייהם ושהירי נעשה בניגוד להוראות, אם נעשה. שני פתולוגים העידו שמן הסתם השבר שנגרם בגולגולתה הקטנה של עביר הוא שבר שיכול לכאורה להיגרם מכדור גומי. הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים שלכאורה ביצעו את הירי, כלומר הוציאו קנה רובה דרך חור שחורר במיוחד למטרה זו, כיוונו וירו על ראשה של הילדה עביר, מככבים בקלטת.
פרקליטת המדינה, עילגת, לא מעודכנת ולא מסורקת, עומדת כמו מ"מ טירונים בגבה אל הקהל ומפריכה את כל הטענות: אז מצאו קליע. אז מה? מיודע כמה זמן הוא רבץ שם? אז אנשים העידו אז מה? הם יכולים (הערבים האלה) לומר כל דבר, זה כבר עדות? אז לא זרקו שם אבנים אז מה? זרקו ברחוב הסמוך. אם אתה היית במקומי, היא צוחקת אל מיכאל ספרד, כבר היית עושה מזה מטעמים.
מטעמים.
השופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים - שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.
מטעמים. עונג.
אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו.
כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים.
הרוצחים שלנו, המתאבדים הפלסטינים, לפחות פוטרים אותנו מלשאת את נוכחותם בעולם באמרם תמות נפשי עם פלשתים. רוצחה של עביר עראמין בוודאי בילה בפאב באותו ערב (איזה יום נאחס! נכנסה לי ילדה לכוונת.) וימשיך לבלות בעוד הרבה פאבים בעוד הוריה של עביר מחפשים צדק אצל הכובש, אצל הנוגש.
השימוע שנקבע לאחת עשרה ולאחר מכן לתשע ולאחר מכן לעשר ולאחר מכן לאחת, התחיל בשתיים. עיתונאים התרוצצו במסדרון (מי מת? ילדה? באמת? תסלח לי אדוני מתה לך ילדה? כן. אז אתה בסאם עראמין? לא אני רמי אלחנן. אוי סליחה. איפה עראמין הזה? ומי אתן? אנחנו ממחסום וואטש. מאיזה מחסום? מה אתן עושות כאן? ומי את? אני חברה. של הפלסטינים האלה? כן. איך זה? איך זה קורה? יכולה להתראיין? גם לך מתה ילדה? באמת? מתי? ממה? איך קראו לה? ובכל זאת את איתם?) אבל אף ישראלי לא דיווח בסופו של דבר על האירוע.
סלווא ובסאם עראמין אינם יהודים ואינם ישראלים. הם חיים תחת כיבוש אכזר וכבר התנסו בכל מה שיש לו להציע: גירוש, כלא והרג בתם הקטנה עביר מכדור גומי שנורה לכאורה מרובהו של חייל משמר הגבול שישב בג'יפ ממוגן והוציא את קנה רובהו מן החור המיועד לכך לכאורה וכיוון וירה לכאורה לעבר ראשה של הילדה שעמדה לצד אחותה ליד קיוסק וקנתה סוכרייה לכאורה בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני. הקליע נמצא תחת גופה של הילדה והועבר לרשויות. עדי ראייה, כמו גם שוטרי משמר הגבול, העידו שלא הייתה שום סכנה לכאורה לחייהם ושהירי נעשה בניגוד להוראות, אם נעשה. שני פתולוגים העידו שמן הסתם השבר שנגרם בגולגולתה הקטנה של עביר הוא שבר שיכול לכאורה להיגרם מכדור גומי. הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים שלכאורה ביצעו את הירי, כלומר הוציאו קנה רובה דרך חור שחורר במיוחד למטרה זו, כיוונו וירו על ראשה של הילדה עביר, מככבים בקלטת.
פרקליטת המדינה, עילגת, לא מעודכנת ולא מסורקת, עומדת כמו מ"מ טירונים בגבה אל הקהל ומפריכה את כל הטענות: אז מצאו קליע. אז מה? מיודע כמה זמן הוא רבץ שם? אז אנשים העידו אז מה? הם יכולים (הערבים האלה) לומר כל דבר, זה כבר עדות? אז לא זרקו שם אבנים אז מה? זרקו ברחוב הסמוך. אם אתה היית במקומי, היא צוחקת אל מיכאל ספרד, כבר היית עושה מזה מטעמים.
מטעמים.
השופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים - שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.
מטעמים. עונג.
אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו.
כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים.
הרוצחים שלנו, המתאבדים הפלסטינים, לפחות פוטרים אותנו מלשאת את נוכחותם בעולם באמרם תמות נפשי עם פלשתים. רוצחה של עביר עראמין בוודאי בילה בפאב באותו ערב (איזה יום נאחס! נכנסה לי ילדה לכוונת.) וימשיך לבלות בעוד הרבה פאבים בעוד הוריה של עביר מחפשים צדק אצל הכובש, אצל הנוגש.
סמדר אלחנן ועביר עראמין
בני יגאל בן ה-17 ישב כל היום באולם בית הדין והבעת זוועה על פניו. בלילה המריא לאושוויץ עם בני כיתתו.
למענו ביקשתי, התפללתי, ייחלתי, כמעט צעקתי שהשופטות המנומנמות – בייניש-ארבל-פרוקצ'ה- תמצאנה ניצוץ של אנושיות בעצמן, להישיר מבט אל סלווא שלא חדלה לבכות, אל בסאם שהחוויר והלך, ולומר: בית המשפט הגבוה לצדק משתתף בצערכם על מותה של עביר הקטנה.
זה לא קרה.
*נורית פלד-אלחנן היא אמה של סמדר אלחנן שנהרגה בפיגוע מחבל מתאבד במדרחוב ירושלים, בשנת 1997, והיא בת 14 במותה.
4 תגובות:
בית המשפט העליון, ירושלים, יום שלישי. בשעות הבוקר עמדנו עם תמונותיה של עביר מחוץ לבית המשפט. לאחר שהחל הדיון השני נכנסנו פנימה וחיכינו ליד אולם הדיונים לתחילת הדיון שיעסוק בעביר. אני לתומי חשבתי שאנחנו נכנסים לדיון שיעסוק ברצח עביר, לא בנסיון של הפרקליטות למנוע את קיום המשפט באמצעות משחק רשלני ונבזי בראיות. נציגת הפרקליטות, עורכת דין צעירה שנראה כאילו רק עברה שם, בדרך למקום אחר, ניסתה למנוע מהדיון להתקיים בטענה שאין ראיות. אני מאמין שלו הדיון היה מתקיים רק בנוכחות המשפחה הפרקליטות הייתה מצליחה והתיק לא היה נפתח בשנית. זוהי מערכת המשפט שלנו - מחד אנחנו מאפשרים לפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש לעתור ולערער לבג"צ ומאידך דוחים את קובלנותיהם על הסף, גם כאשר מדובר ברצח. אחרי הכל זה רק פלסטיני שנרצח שם, אדם ללא זכויות, אדם המצוי תחת כיבוש אכזרי. אנחנו הכובשים ואנחנו השופטים ואיש אינו נותן את הדין.
נורית, כמה מרגשים הם דברייך.
חזקי ואמצי!
כל כך נכון וכה מרגש. הייתי שם ולרגע הייתי אופטימית - אולי ביהמ"ש רואה את זעקתנו?! את הבכי של סלווא? אך לאחר מכן, דיברתי עם עורך דין שסיפר לי שהשופטים לרוב תוקפים את הצד שהם בעדו תוך כדי הדיון...
אני קורא ועצוב, קורא וזועם. עד מתי נמשיך להקריב ילדים על מזבח הכיבוש וההתנחלויות?
הוסף רשומת תגובה