ביום רביעי האחרון התקיים הערעור בבית המשפט העליון על החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה על מותה של עביר עראמין.
הדיון שנקבע לשעה 9:00 בבוקר, נפתח בשעה 14:00, כאשר כל אותו זמן סלווא עראמין, אמא של עביר, ישבה באותו מקום, ידיה ממוללות נייר טישו ועיניה האדומות מבכי לא מוצאות מנוחה. דווקא הנשים הרבות שהקיפו אותה באהבה משך כל אותו בוקר, המחישו יותר מכל את בדידותה הגדולה. במה שנראה מרחק שנות אור מהיכן שעביר נולדה, גדלה והחלה להתבגר, בבוקר אוקטובר נקי מעננים, ההורים של עביר יצאו אל מעוזה המובהק של הישראליות, לבקש את הצדק האחרון שעליהם לעשות עבור ביתם.
הדיון שנקבע לשעה 9:00 בבוקר, נפתח בשעה 14:00, כאשר כל אותו זמן סלווא עראמין, אמא של עביר, ישבה באותו מקום, ידיה ממוללות נייר טישו ועיניה האדומות מבכי לא מוצאות מנוחה. דווקא הנשים הרבות שהקיפו אותה באהבה משך כל אותו בוקר, המחישו יותר מכל את בדידותה הגדולה. במה שנראה מרחק שנות אור מהיכן שעביר נולדה, גדלה והחלה להתבגר, בבוקר אוקטובר נקי מעננים, ההורים של עביר יצאו אל מעוזה המובהק של הישראליות, לבקש את הצדק האחרון שעליהם לעשות עבור ביתם.
תלמידי בתי ספר הסתובבו בין האולמות בסיורים מאורגנים, מלווים במדריכים נמרצים מטעם בית המשפט. המדריכים עמדו איתם בכניסה לאולמות הדיונים, מבהירים להם שצריך לשמור בתוך האולם על דממה. שאלנו קבוצה אחת האם הם יודעים איזה דיון עומד להתנהל כאן הבוקר, ניסו לעזור לנו ולכוון אותנו ללוחות האלקטרוניים. לא, אמרנו, אנחנו יודעים איזה דיון יתקיים. שאלנו אם אתם יודעים. "אה," ענה אחד הנערים לפני שמיהר הלאה. "לא. אסור לנו לשאול".
אסור לשאול, אסור לראות, אסור לדעת. כמו ילד שמפנים את איסורי אביו והופך אותם לשלו, כך בני נוער בגילאי 17 הם כבר עמוק בתוך השיטה הזו, שמבנה אותם לא לרצות לדעת דבר ממה שנמצא מחוץ למסגרת. הלא העריץ הגדול מכל הוא זה שנמצא בתוכנו.
אנחנו מחכים שעות ארוכות. מחוץ לבית המשפט, קבוצה מתוכנו עומדת בדממה בשמש הקופחת עם תמונות של עביר. דוד גרוסמן מגיע, ומתראיין לכתבים השונים. הוא נשאר עד לסוף הדיון, נוכחותו השקטה מורגשת כל הזמן וחשובה כל כך לרבים מאיתנו.
בסאם מסתובב באולם, נענה למבקשים לראיין אותו, פניו לא מסגירות את מה שמתחולל בנפשו. אם יש דבר אחד שמנקר בראשי באותו בוקר זה עד כמה בתמונות מזכירה עביר את אביה, ומה עושים עם הדמיון הזה, לאחר לכתה.
לעורכת הדין מטעם הפרקליטות יש תכנית. היא תטען טענת סף. משמעות הדבר היא שהטיעון שלה יהיה שאין כל מקום לדון בעתירה. הפרקליטות בדקה, חקרה והחליטה. כן, אומרות השופטות, אבל היכן הראיות ומדוע לא צירפת אותן לתשובתך? הלא כיצד נוכל לדון במקרה ללא הצגת הראיות עליהן הסתמכה הפרקליטות?
הפרקליטה שוב מסבירה, אין מקום לדון בתיק זה. הפרקליטות בדקה, חקרה ומצאה.
השופטות שואלות אם כוונתה היא שהחלטות הפרקליטות אינן שפיטות.
יוהרה ישראלית
אין דרך אחרת להסביר את מידת המוכנות שלה למשפט (יותר נכון- מידת חוסר המוכנות שלה), שמביאה אותה לטעות בפרטים באופן מביך, לא לדייק בעובדות, להתפתל ולנסות לכפוף את המציאות לתוך תבניות משל עצמה.
כך, למשל, (מתוך הזכרון) באשר לדיון על כדור הגומי שנמצא בזירה:
שופטות- מדוע לא השתמשתם בכדור הגומי שהועבר אליכם כראיה?
עורכת הדין- עם כל הכבוד, זו התנהלות של פרקליט בן יום! (עו"ד ספרד חוזר על דבריה ללא קול, בתמיהה פזורת דעת-"פרקליט בן יום..") נמצא כדור גומי על האדמה, אף אחד לא יודע איפה בדיוק הוא נאסף, מישהו לוקח אותו ומעביר למישהו שמעביר למישהו, כך לא אוספים ראיות! ראיות אוספים מן הזירה בסימון של הנקודה בה נמצאו, מעבירים אותם אלינו, הם ממוספרים ומסומנים ומונחים בשקית, ולא איזה כדור גומי שמישהו מצא והעביר למישהו שהעביר למישהו..
עו"ד ספרד- אם את לא יודעת מה היה שם אז לפחות תני לי לספר! כל התנאים שפירטת התרחשו. הכדור לא נמצא באזור אלא תחת גופה של עביר לאחר האירוע, כאשר באותו זמן אני קיבלתי טלפון בו הודיעו לי על הימצאו של הכדור והנחיתי את האדם שמצא למי להעביר ומשם הוא עבר אלי. שלשת האנשים שהכדור היה בידיהם כולל אותי נחקרו על כך.
זו דוגמה אחת, היו עוד. כמו הפעם בה השיבה עורכת הדין לשופטות כי החקירה התנהלה במח"ש (על אף שהתנהלה במחוז ש"י), או כשהציעה שהנערים יידו אבנים לאחור ופגעו בעביר, בזמן שבו הג'יפ של מג"ב עמד בכיוון ההפוך. מי שמעט התעמק בתיק יודע שטענת הפרקליטות, בנסיונה ליישב את הסתירות היתה, שהנערים יידו אבנים על הג'יפ בדרכו החוצה, בזמן שחלף כביכול על פני עביר. הפרקליטה לא זכרה זאת עד אשר עו"ד ספרד התייחס לזה.
בשלב מסויים אמרה, כי היא מסכימה שיש אי נוחות מסויימת עם הסיפור הזה, אבל אין מה לעשות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה שם.
ואני חשבתי על העיניים של סלווא. יש בהן געגוע כל כך גדול שכשמביטים בהן מרגישים צורך להיאחז במשהו.
חשבתי על מה זה עושה לה, לשמוע באולם הגדול והמנוכר הזה, שהמוות הכל כך לא הוגן של הבת שלה, שדומה שתי טיפות מים לאבא אבל הדמיון הזה לעולם לא יקרה עוד, לא יתבגר, לא יקטן ולא יגדל, אלא ישאר קפוא בזמן, כמו התמונות שעביר השאירה אחריה, מה זה עושה לה לשמוע שהוא נתפס כאי נוחות מסויימת.
ומה היא עושה עם הצער, והכאב, והכעס.
ומה אנחנו עושים עם הבושה.
השופטות דרשו מן הפרקליטות להכין את חומר הראיות כדי שניתן יהיה לערוך דיון במקרה, שבועיים מיום הדיון הנוכחי.
עו"ד ספרד, כשיצא מן הדיון, היה מרוצה מן התוצאה הזמנית. לדבריו, אין ספק שנוכחות של אנשים רבים באולם עשתה את שלה. הדגישה את החשיבות המוסרית של הדיון הזה. זה לקח חשוב. בעוד כ- 14 יום יערך הדיון השני. אנחנו שוב נהיה שם. זה צריך להיות הדיון של כולנו. בסאם וסלווא חזרו לענתא. כל זה אינו שלהם. הם באו רק כדי לתבוע את הצדק שלהם. לנו אין את הפריווילגיה הזו. חוסר הצדק הנורא הזה, הוא שלנו.
כך, למשל, (מתוך הזכרון) באשר לדיון על כדור הגומי שנמצא בזירה:
שופטות- מדוע לא השתמשתם בכדור הגומי שהועבר אליכם כראיה?
עורכת הדין- עם כל הכבוד, זו התנהלות של פרקליט בן יום! (עו"ד ספרד חוזר על דבריה ללא קול, בתמיהה פזורת דעת-"פרקליט בן יום..") נמצא כדור גומי על האדמה, אף אחד לא יודע איפה בדיוק הוא נאסף, מישהו לוקח אותו ומעביר למישהו שמעביר למישהו, כך לא אוספים ראיות! ראיות אוספים מן הזירה בסימון של הנקודה בה נמצאו, מעבירים אותם אלינו, הם ממוספרים ומסומנים ומונחים בשקית, ולא איזה כדור גומי שמישהו מצא והעביר למישהו שהעביר למישהו..
עו"ד ספרד- אם את לא יודעת מה היה שם אז לפחות תני לי לספר! כל התנאים שפירטת התרחשו. הכדור לא נמצא באזור אלא תחת גופה של עביר לאחר האירוע, כאשר באותו זמן אני קיבלתי טלפון בו הודיעו לי על הימצאו של הכדור והנחיתי את האדם שמצא למי להעביר ומשם הוא עבר אלי. שלשת האנשים שהכדור היה בידיהם כולל אותי נחקרו על כך.
זו דוגמה אחת, היו עוד. כמו הפעם בה השיבה עורכת הדין לשופטות כי החקירה התנהלה במח"ש (על אף שהתנהלה במחוז ש"י), או כשהציעה שהנערים יידו אבנים לאחור ופגעו בעביר, בזמן שבו הג'יפ של מג"ב עמד בכיוון ההפוך. מי שמעט התעמק בתיק יודע שטענת הפרקליטות, בנסיונה ליישב את הסתירות היתה, שהנערים יידו אבנים על הג'יפ בדרכו החוצה, בזמן שחלף כביכול על פני עביר. הפרקליטה לא זכרה זאת עד אשר עו"ד ספרד התייחס לזה.
בשלב מסויים אמרה, כי היא מסכימה שיש אי נוחות מסויימת עם הסיפור הזה, אבל אין מה לעשות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה שם.
ואני חשבתי על העיניים של סלווא. יש בהן געגוע כל כך גדול שכשמביטים בהן מרגישים צורך להיאחז במשהו.
חשבתי על מה זה עושה לה, לשמוע באולם הגדול והמנוכר הזה, שהמוות הכל כך לא הוגן של הבת שלה, שדומה שתי טיפות מים לאבא אבל הדמיון הזה לעולם לא יקרה עוד, לא יתבגר, לא יקטן ולא יגדל, אלא ישאר קפוא בזמן, כמו התמונות שעביר השאירה אחריה, מה זה עושה לה לשמוע שהוא נתפס כאי נוחות מסויימת.
ומה היא עושה עם הצער, והכאב, והכעס.
ומה אנחנו עושים עם הבושה.
השופטות דרשו מן הפרקליטות להכין את חומר הראיות כדי שניתן יהיה לערוך דיון במקרה, שבועיים מיום הדיון הנוכחי.
עו"ד ספרד, כשיצא מן הדיון, היה מרוצה מן התוצאה הזמנית. לדבריו, אין ספק שנוכחות של אנשים רבים באולם עשתה את שלה. הדגישה את החשיבות המוסרית של הדיון הזה. זה לקח חשוב. בעוד כ- 14 יום יערך הדיון השני. אנחנו שוב נהיה שם. זה צריך להיות הדיון של כולנו. בסאם וסלווא חזרו לענתא. כל זה אינו שלהם. הם באו רק כדי לתבוע את הצדק שלהם. לנו אין את הפריווילגיה הזו. חוסר הצדק הנורא הזה, הוא שלנו.
של כולנו. 
כתבה: איה רוט, חברה בתנועת לוחמים לשלום.
8 תגובות:
בית המשפט העליון הוא לא מעוז של הישראליות. הוא מעוז של השמאל. דווקא שם הם היו צריכים לךהרגיש מאד נוח.
ההתמודדות עם הפחד, עם השנאה וההחלטה שהם לא אלו שיניעו אותנו, היא הדרך להמשיך...להמשיך למען עתיד בו צדק שורר. דברים אלו למדתי מבאסם ומשפחתו...מקווה מאד שאולי גם חברי בית המשפט העליון יתחילו להקשיב!
לעופר אלול:
מדהים אותי כשמכנים את בית המשפט העליון כ"מעוז השמאל". בעצם, נראה שמי שאומר זאת טוען שזכויות אדם, כמו הזכות הבסיסית לחיים (של ילדה בת 10, למשל), הן עניין השייך לשמאלנים בלבד. לאחרים כנראה ממש לא אכפת מזכויות, רק שמאלנים יפי נפש יכולים להזדעק כשחיים של ילדים נלקחים סתם כך בלי סיבה...
אינספור פעמים בית המשפט העליון דחה דיונים בנושאים שהוגדרו כ"בלתי שפיטים". הם נמנעו מלדון בפעולות צבאיות ואחרות שלדעת רבים ב"שמאל" היו בלתי הומאניות בעליל.
אבל כשמדובר בהרג סתמי של ילדה. ילדה שמתה תחת שלטון כיבוש, שלמשפחתה אין כל מערכת סעד משפטית אחרת זולת זו של אותו שלטון כובש שהביא למותה... כשזו הכתובת היחידה שלהם - אני מקווה מאד שבית המשפט לא יתנער מהאחריות המוטלת עליו.
ולא, עדיין משפחת עראמין לא אמורה להרגיש שם בנוח - האם אתה היית מרגיש נוח לחפש סעד משפטי אצל אותו עם כובש שגזל ממך את בתך יקירתך?
ריגשתם אותי מאד. אני אשמח להגיע לדיון השני. האם והיכן תפרסמו פרטים לגביו?
מיכל היי,
אנחנו נפרסם פה תאריך ושעה של הדיון השני בהמשך, כשהם יימסרו לידינו.
תודה על הרצון הטוב וההתגייסות, הם חשובים לנו ולמשפחתה של עביר עד מאד.
איה, מדהים איך הצלחת לשמור על הבחנה כה חדה ומדויקת בפרטים מבעד לנחלי הדמעות ששטפו את עינייך. לתת את כל הלב, לעבוד עם כל השכל. תודה.
עופר,
כמה קור, כמה ניכור יש בתגובה שלך."הם" היו צריכים להרגיש שם נוח, לדעתך.להרגיש נוח? אחרי שקברו את בתם בת העשר? כשהם באים לתבוע את חקירת מותה מידי רשויות החוק הישראליות? נוח?
מה עניין זמאל וימין כאן? מה קשור? ילדה בת עשר נורתה למוות בבית ספרה.
יש לך ילדים? אחים קטנים? אחיינים? אם כל מה שמצאת בלבך למקרא הרשימה הוא הציניות הזאת, מה זה זה אומר עליך?
תחזקנה ידיך, מר אלול.
אכן לא ברור מדוע ביה"מ העליון הוא מעוז הישראליות, במיוחד לאור העובדה שהנאוריסט הראשי, אהרן ברק, "חשף" זה מכבר את עמדותיו (שהיו ידועות לכל בר-דעת). אולי הנאוריסטים חושבים שהם הם הישראליות?
הוסף רשומת תגובה