מסיק משותף בכפר יתמא

"אִלּוּ זָכַר הַזַּיִת אֶת הַנּוֹטֵעַ
הָיָה הַשֶּׁמֶן דּוֹמֵעַ"

(מחמוד דרויש)

ביום שבת, 17 באוקטובר, נסענו, 16 חברים מקבוצת תל-אביב-שכם של "לוחמים לשלום" יחד עם כמה אורחים, לכפר יתמא, לא רחוק מצומת תפוח, לפעילות הראשונה של הקבוצה. נפגשנו במטע הזיתים של ח'דייר, אחד החברים בקבוצה הפלסטינית ועבדנו משך כל היום יחד עם שבעה חברים מן הצד הפלסטיני ובתגבור של שניים מילדיו של ח'דייר.

בתחילה, ציפינו שהפעילות תהיה רחבה ומיוחצנת יותר, לפחות מצידם של הפלסטינים, ושנמסוק יחד זיתים במקום רגיש שבו תהיה נוכחותנו, כישראלים, בעלת משמעות רבה יותר. דובר בהתחלה שאולי נמסוק זיתים במטעים של הכפר קַרְיוּת, הצמודים לגדר של ההתנחלות עֵלִי, מקום שבו באופן מסורתי יש התנגשויות בין הפלאחים הפלסטינים לבין המתנחלים והצבא. אלא שבגלל שהשנה, הצבא מסייע לפלסטינים להגיע למטעיהם גם במקומות הרגישים האלה (למורת רוחם של המתנחלים) הוחלט ש"נסתפק" במסיק במטע של ח'דייר. מאוחר יותר הסתבר לנו גם שהמטע הזה נמצא רק כ-200 מטר מן הגדר של ההתנחלות רחלים ושבשנים קודמות, הגיעו המתנחלים בימי המסיק וניפצו זגוגיות ומראות של מכוניות של ישראלים ופלסטינים שהגיעו למטע.

לאחר שתלינו דגלים של "לוחמים לשלום" מול הכביש הראשי הסמוך למטע ושמענו מח'דייר כמה מלים על זיתים, על שמן זית ועל הייחוד של השמן הפלסטיני בעולם, התחלנו לעבוד על העצים. העבודה במטע עצמו ארכה כ-5 שעות בחום לא פשוט של 37 מעלות, אך איכשהו, לאחר שעה או שעתיים, בלהט העבודה המשותפת, החום הפסיק לשחק תפקיד והפסיק בדרך פלא להיות מורגש. אין ספק שהכיף והסיפוק של תרומתנו במקום, הדיאלוג המשוחרר עם הפלסטינים ותחושת השותפות שנוצרה בין כולם, העבירו את הזמן בנעימים וסייעו בהפגת תחושת החום הבלתי-נסבל. טבעו של דו-שיח כזה, תוך פעילות משותפת, כשכולם עומדים על סולמות ומתנדנדים על ענפי העצים, הוא קרוב ומחוייך יותר, וכך נתאפשרה לכולנו היכרות חברית ומעמיקה יותר, דבר שהוא איננו פשוט ומובן מאליו במפגשים השגרתיים והפורמליים יותר בין הקבוצות. בכך, בלי ספק, הרווחנו וכולם יצאו מרוצים ושמחים.

באמצע היום, זכינו לארוחת צהריים מדהימה, בצל עצי הזית, שבה פינקו אותנו מארחינו ב"ערוסה" (מעין פיתה מלאת בשר כבש ושמן זית), בפיתות, זעתר, שמן זית מצוין וזיתים. לאחר הארוחה הוכתרה שחר מהקבוצה בתואר מוסקת הזיתים המצטיינת לשנת 2009 וקיבלה כאות הוקרה את כל שלל הקרמבו שלא הספקנו לאכול.

לכל אורך היום, עברו לידינו מפעם לפעם רכבים של הצבא שהגניבו מבט מן הכביש על הפעולה המשותפת שלנו וראו את הדגל של "לוחמים לשלום" שהתנוסס בגאווה כבר מתחילת הפעולה לצד הכביש שעליו נסעו. בכל פעם שרכב של הצבא עבר לידינו, בילאל, המתאם הפלסטיני, רץ אלי ושאל אותי מה אני חושב שעובר לחיילים בראש כשהם רואים אותנו. "הם בטח חושבים שאתם משוגעים, הא?"... כיף במיוחד היה לשמוע את תגובתם של רכבים פלסטיניים מן הכפרים באזור שעברו סמוך למטע במהלך היום וצפרו לנו צפירות הזדהות. גם אם לא סייענו באופן אקטיבי לחברינו הפלסטינים להתמודד עם המתנחלים או הצבא, ברור לנו שנוכחותנו במקום הייתה מורגשת וכולם ראו ש"לוחמים לשלום" היו במקום והם לכל הפחות מודעים לשם התנועה ולעצם הפעילות המשותפת המתנהלת מתחת לאפם.

את יום העבודה המשותף שלנו סיימנו בביקור משותף וקצר בבית הבד בכפר קבלאן הסמוך ליתמא וראינו את התהליך שהזיתים שמסקנו בזיעה משותפת, עתידים לעבור יום או יומיים לאחר מכן. יצא לנו גם לטעום את טעמו של שמן הזית המעולה שייוצר במקום רק רגע לפני כן, אך יותר מכך יצא לנו לטעום את טעמו המתוק של מפגש בלתי-אמצעי וראשון מסוגו של תושבים פלסטינים מקבלאן עם ישראלים שמגיעים לכפרם בפעם הראשונה שלא על מדים ולא חמושים. ילדים קטנים רצו מסביבנו עם עיניים בורקות מסקרנות ולא יכולנו שלא לשמוע את ההתלחששויות שמילאו את האוויר בכל מקום שהלכנו אליו.

פעם נוספת הוכחנו, הישראלים והפלסטינים, לעצמנו שאפשר (ורצוי) גם אחרת וכי יש אלטרנטיבה לאלימות, לאיבה ההדדית ולמעגל השנאה והכוח המזין את עצמו עד לזרא. ומה יכול להיות סמל יותר מובהק לקירוב ושיתוף פעולה אם לא הזית שהוא באופן אירוני גם סמלו של הדבר שאותו הן שוחקות במלחמותיהן כל העת – השלום.

חזרנו הביתה לתל אביב מלוכלכים ומיוזעים אך אופטימיים מעט יותר ושלמים עם דרכנו ומרוצים מן ההישג היפה שהישגנו ביום הזה – הן במסיק עצמו והן בביסוסה של האלטרנטיבה הבלתי-אלימה והאנושית לסכסוך הדמים הזה שנקרא החיים שלנו כאן.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', קבוצת תל אביב - שכם .