תינוקת בת שנה ואמא שלה עברו הבוקר במחסום, בדרכן מעזה לירושלים.
זה מסע שאין בו שמחה, יש בו כורח:
לתינוקת יש סרטן ממאיר, כזה שמצריך התערבות קצרה ודרמטית. המחיר של הצלת חיים יהיה קטיעה של איבר חיוני מהגוף.
מעזה המרוסקת לאחר המלחמה הן עושות את המסע למרכז הרפואי היחיד בארץ שמתמחה באבחון ובטיפול בסוג הזה של סרטן.
זו תינוקת ראשונה לזוג הורים צעירים. חייהם עומדים להשתנות לחלוטין בעקבות הטיפול, אך האב לא קיבל אישור לעבור. במת"ק סברו שלצורך טיפול כזה מספיק ליווי של הורה יחיד.
בדרך, כשהן עוברות במחסום, החיילים בודקים אותן.
בפעם הקודמת שעברו, החיילים החרימו את הצעצועים שהביאו איתן.
עכשיו, הן הולכות ברגל כקילומטר, מהכניסה למעבר ועד היציאה ממנו- אמא, בת, שני סלים כבדים שיש בהם כל מה שאפשר לשאת בידיים בזמן שתלויה על המותן פעוטה בת שנה, ואישור רפואי למעבר שסודר לפרטים ע"י ביה"ח כדי למנוע תסריט מוכר של עיכוב או מניעת מעבר.
האם מוטרדת, שקטה. ממוקדת. היא חיה בעולם בו קיימת רק ודאות אחת- עליה להציל את ביתה. אם לא יתנו לה לעבור במחסום, חייה של ביתה יהיו בסכנה ממשית.
החיילים במחסום בודקים.
בודקים את האמא, את האישור, את חבילת החיתולים (שמוחרמת), הפעם- למודות נסיון- לא הביאו צעצועים,
ואת החיתול שלגופה של התינוקת. פותחים ובודקים.
הרי אף פעם אי אפשר לדעת.
הרבה דברים אפשר לומר על הכיבוש. לכאן ולכאן.
אנחנו נוהגים לראות את הכיבוש כבעייתם של הפלסטינים וכעונש קצוב בזמן של שירות החובה והמלואים של חיילי צהל, אזרחי ישראל.
עזה מוקפת גדרות ואין מעבר ממנה ואליה, הגשם שירד עליה היום החריב והציף את המעט שנותר קיים, אבל תביטו בנו, חושדים שהרוע הזדחל אל תוך חיתול של תינוקת בת שנה חולה בסרטן המצויידת באישור רפואי למעבר , ותאמרו- נפשו של מי כלואה.
3 תגובות:
מאד מושך להסביר את ההגיון של כל פרט בפרטי הכיבוש. למה החרימו צעצועים, למה נבדק החיתול, למה האבא לא יכול ללכת עם ביתו חולת הסרטן לבית החולים. יותר קשה להסתכל על המציאות שאנו חיים בה, בלי לתרץ אותה. לומר שכיהודי וישראלי אני לא מוכן לחיות כך - ולפעול לשינוי.
אגב "קציבת הזמן", 42 שנים של כיבוש מתוך 61 שנות מדינה זה לא מצב זמני. הזמני היה התקופה לפני הכיבוש.
היום בזמן הגשם יצאתי לטייל בחוץ, הרגשתי שאני צריכה להרגיש על גופי את הגשם...מסתובבת בהרי ירושלים ורואה למרחוק את גשר הרכבת המגוחך- הלבן -הגבוה - ותוהה שוב ושוב על קינה של עיר זו, של מקום זה, של הטבע הקסום ועל המציאות הנתאבת שנמצאת רק קצת מאחורי הגשר...ובתוכי
לא מזמן חבר של אבא שלי סיפר על שתי חברות במחתרת שבה שירת, בתקופת המנדט הבריטי. הן הבריחו נשק מתחת לשמלות לתוך בניין ציבור בריטי. החיילים ששמרו הגיעו מהודו, מקצה האימפריה. מתוך כבוד לנשים הם לא בדקו אותן. אחת הנשים הרגישה שהנשק גולש לה מתחת לשמלה, וביקשה מהחייל הבריטי-ההודי להסתובב במטותא כי הגרביים שלה מחליקות. הוא הסתובב במבוכה, היא סידרה את הנשק מתחת לשמלה, הודתה לחייל והמשיכה פנימה.
הוסף רשומת תגובה