הסיפור של ברלנטי עזאם

בשנת 2005 נכנסה סטודנטית צעירה בשם ברלנטי מעזה לגדה דרך ישראל, לצורך לימודים באוניברסיטה שבגדה.

לצורך המעבר נדרש ממנה אישור מעבר זמני (ארבעה ימים) כדי להשלים את המעבר מן הרצועה לתוך הגדה, דרך שטח ישראל. כך היה נהוג בשנים ההן.

במשך ארבע שנים למדה ברלנטי תרגום ומנהל עסקים, כאשר אחת לשנה נהגו הוריה להגיע ולבקרה בגדה, בחגים, כאשר ניתנו לנוצרים אשרות מעבר ספורות בין עזה לגדה. זמן יקר, ונדיר.
ברלנטי היא בת 21, שיערה חום וארוך, והשנה הזו היא שנת לימודיה האחרונה, נותר לה עוד סמסטר אחד להשלים לקבלת התואר.

לפני כשבועיים היא נעצרה, במחסום המחבר בין בית לחם לרמאללה. החיילים שבדקו אותה מצאו שאין לה אישור שהייה בגדה. מדובר באישורים שהמפקד הצבאי החליט להנפיק החל משנת 2007, שחוקיותם מוטלת בספק ואשר מחייבים את מי שנמצא בגדה וכתובתו על פי מרשם האוכלוסין היא בעזה, להיות מצוייד במסמך המאשר זאת.

זו השתלשלות האירועים במהלך השעות מאז נעצרה ברלנטי במחסום:

בשעה  18:00 נודע לאנשי עמותת גישה שברלנטי נעצרה במחסום.
בסביבות השעה 21:00, לאחר שאנשי עמותת גישה קיבלו התחייבות מפורשת מסגן נעה שפריר, ממשרדו של היועץ המשפטי למפקד הצבאי, כי בבוקר יוכלו להיפגש עם ברלנטי כדי שתוכל להתייעץ עם עו"ד על אפשרות הגשת עתירה, הגיעו מספר חיילות למחסום קונייטר בו היתה ברלנטי מוחזקת כבר מעל לשלש שעות.
היא הוכנסה לחדר ריק ונערך עליה חיפוש.
אחר כך נדרשה לחתום על מסמך בעברית בו נאמר שהיא מאשרת שלא פגעו בה או בכבודה.
על אף שלא רצתה לחתום כיוון שלא הבינה את הכתוב במסמך, הבהירו לה שאין לה כל ברירה.
היא הועלתה על ג'יפ, עיניה כוסו בפלנלית וידיה נאזקו.
(ברלנטי נעצרה כי לא היה לה אישור שהיה. לא כי היוותה סיכון כלשהו, לא כי היה לגביה רישום פלילי או אחר, היא גם לא התנגדה למעצר.
ובכל זאת)
היא הועלתה על ג'יפ,
עיניה כוסו בפלנלית
וידיה נאזקו.


הנסיעה החלה כאשר היא אינה יודעת להיכן היא נוסעת.
לאחר כשעה של נסיעה, ברלנטי ביקשה להשתמש בשירותים. לאחר ויכוחים איפשרו לה להשתמש בשירותים. הפלנלית הוסרה מעיניה רק בתוך השירותים עצמם. עד כדי כך היתה מסוכנת.
במקום לא ידוע נעצר הג'יפ, כיסוי העיניים הוסר והיא ראתה מולה שוטר וניידת משטרה. בשלב זה נלקח ממנה הארנק שלה וכן שרשרת עם צלב והיא הועברה למכונית לליווי עצירים מתוכה לא יכלה לראות דבר, וודאי לא להיכן היא נוסעת.
בשעה 22:30 בערך, אחרי נסיעת לילה חשוכה ונעדרת כל תחושת דרך של כשעה וחצי, נאמר לברלנטי לראשונה שהיא מועברת לעזה.
במחסום ארז, בשעות הלילה היא הוצאה מן הרכב, קיבלה הוראה לעבור דרך המחסום, בדרך חשוכה, עד שהגיעה לצידו הפלסטיני של מחסום ארז.

מה חושבת על המקרה הזה סגן שפריר? האם היא חושבת עליו? מה חושבות על כך החיילות שאזקו וכיסו את עיניה של ברלנטי? מה חשבה לעצמה החיילת שהסירה את הכיסוי רק כשברלנטי נמצאה בתוך חדר השירותים? ומה חשבה החיילת האחרונה אותה פגשה ברלנטי שנשלפה בחטף מחייה, כאשר הועברה בכפייה דרך מחסום ארז? האם חשה צער קל שבקלים למראה הצעירה הפוסעת במורד הדרך החשוכה? האם לרגע אחד עברה בראשו של מי מהם מחשבה, כל מחשבה שהיא, על המעשה הזה, לו הם שותפים? 
 
ניטשה, בספרו "אנושי, אנושי מדי", כתב ש"מי שמביט יותר מדי זמן בתהום, התהום מביטה בו חזרה".
ברלנטי מחכה לדיון בעתירה שהגישה בשמה עמותת גישה, לחזור ולסיים את לימודיה. ארצות הברית  ואירלנד מגנות את המקרה ודרשו לחקור את הקלות בה סטודנטית נאזקת, מכוסת עיניים ומגורשת מחייה. ברלנטי אינה ילדה של עובדים זרים ולכן הסיכוי שאנשים יצאו נגד גירושה לרחובות הוא קטן, קטן מדי.
זו תהום שמצטלמת פחות מדי טוב.
אבל
זאת אפילו לא התהום של ברלנטי.
זאת התהום שלנו.