שישי בבוקר, לפני שבוע. באיחור בלתי נמנע (החיים לוקחים זמן), אני אוספת את רימא, חברתי מקבוצת תל-אביב-טול-כרם, ואת נעמי מקבוצת ירושלים-רמאללה, בדרך לבית ג'אלא.
היעד: הכנסיה / גסט-האוס / מרכז מפגשים ישראליים-פלסטיניים "טליתא-קומי".
הסיבה: סופשבוע ראשון במסגרת סמינר "קומי" של לוחמים לשלום, במסגרתו אנו אמורים לברר טוב יותר מה מניע אותנו, מה אנו חושבים על סוגיות מפתח הכרוכות בקונפליקט, ואיך כל זה מיתרגם לתוכנית העבודה שלנו לשנת 2010.
מיד בהגיענו לאולם המפגש, אנו מוזמנות על ידי אחד מאנשי צוות "קומי" ללוח, לעדכון קצר במה שהתרחש בטרם הצטרפנו. שלל גלים ומשולשים מהזן ה"סמינרי" מעטרים את הלוח. כמו למשל, משולש ה"קונפליקט" אשר מפרק את המושג לשלוש צלעות: בבסיס יש את "הניגוד, הסתירה העובדתית"; על זה מתווספת הצלע של "ההשערות והגישות" של הצדדים השונים בקונפליקט; והצלע השלישית היא הביטוי בפועל, "ההתנהגות" שנגזרת מהקונפליקט, כמו אלימות.
אני נרתעת לאחור בחשש. "הנה שוב הגיעו אקדמאים אירופאים שעשו מודליזציה לקונפליקט ועכשיו ילמדו אותנו להצרין את הכיבוש". אלא שמהר מאד הסקפטיות שלי (גם היא מאירופה) מתחילה להתפוגג קמעה.
אנו מתבקשים לקרוא את החזון של לוחמים לשלום, ולאתר בו נקודות בהן נשמרה עמימות, אשר כנראה מסווה תחתיה ניגודים אפשריים בין עמדותינו. עד מהרה מסומנים ביטויים כמו "שלום צודק" "בעיית הפליטים" "אי-אלימות" ועוד. מה אלו אומרים לכל אחד מאתנו, בעצם? האם אנחנו בכלל מסכימים על הדברים הבסיסיים שמאחדים אותנו כתנועה? אני נרתעת. ומה אם בירור עמוק יחשוף שאין לנו בסיס פעולה משותף? מה אם אגלה ש"אין פרטנר"?!
אלא שמהר מאד מתברר שהמיומנות של הצוות האוסטרו-גרמני, גודרון קריימר ו-ווילפרד גראף, דווקא עוזרת מאד לצלול צלילות בזק לעומק הסוגיות, לצוף חזרה מהר לפני שטובעים, ובדרך ללמוד כמה דברים על עצמנו ועל האחרים.
קצרה היריעה מלתאר את כל הטכניקות וההפעלות שבהן השתמשנו כדי להכיר יותר את ההשערות והגישות שעומדות בבסיס תפיסת הקונפליקט שלנו, אוסף של אינדיבידואלים שחברו לתנועה אחת. אוכל רק לומר באופן כללי שתמיד, בכל נושא, ידוע ולעוס וטחון ככל שיהיה, למדתי הרבה. הבנתי יותר עד כמה הפער בין מה שנראה לנו ידוע וברור לכולם ובין המציאות הוא אדיר. עד כמה אנחנו לפעמים מתווכחים של מושגים שכלל אינם חופפים. או במילים אחרות: כשאני אומרת "שחורה" ואת אומרת "לבנה" יש סיכוי שאת בכלל מתכוונת בכלל לירח...
אני לא בטוחה במאה אחוז מהי זכות השיבה שעליה לא יוותר אף פלסטיני, אבל אני די בטוחה שהיא לא הדבר שממנו חרד הישראלי היהודי שגר בבית של ערבי שגורש מיפו ב-48'. אני גם בספק רב אם תיחשפו עכשיו לגל גואה של פלסטינים שקוראים להשאיר גושי התנחלויות בשטחי הגדה, אבל גיליתי שכשמדברים לעומק מתוך גישה מעשית של מציאת פתרונות יעילים (כאלו שעוזרים כמה שיותר לכמה שיותר אנשים), מגלים עד מהרה שאולי פינוי הוא לא הפיתרון המקובל היחיד. וכך הלאה.
לפעמים שרטוטים פשטניים על לוח נראים מעצבנים, כאילו מישהו מזלזל באינטליגנציה שלנו ומתייחס אלינו כמו ילדים שלא חיים את המציאות ולומדים אותה כבר שנים. אלא שכאשר התפתיתי להקשיב לדבריה הטריוויאליים בחלקם של גודרון, למדתי להכיר בסגולתה לקחת את הטריוויאלי, לסובב אותו טיפה בלי שנרגיש, כך שכשהיא מסיימת לדבר, פתאום העובדות נצבעות בצבע אחר מהגישות וההשערות, ונוצר פתח חדש להתנהגות אחרת, למסקנות יצירתיות.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה