אנטיוכוס וצב נינג'ה

הבכור חוזר מהגן ומספר לי הוא למד על אנטיוכוס. בלי ששאלתי הוא ממשיך ומספר לי בהתלהבות איך אניטיוכוס והחיילים שלו (שהיו חזקים, הוא מדגיש) לא נתנו לנו לשים כיפות ולהתפלל ואני שואלת אותו, למה הוא עשה את זה? הוא חושב לרגע ואז פושט את כפות ידיו בצידי גופו ועונה, לא יודע. ואני בפעם האלף שוקלת בזהירות את מילותי ואומרת אתה יודע, היום אנחנו חזקים, וכבר אף אנטיוכוס לא יכול לבוא ולומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות, ולפעמים מי שחזק חושב שמותר לו להציק למי שחלש ממנו, נכון? אבל זה אף פעם לא טוב לעשות ככה. מי שחזק יש לו חובה לא לפגוע במי שחלש.


אלוהים, זה צולע, אבל ככה זה כל הזמן. אני במלחמה קבועה נגד כל הכוחות שמנסים לחברת את הילד שלי לתוך המסגרות הנוקשות והחד מימדיות שגם אני גדלתי לתוכן. הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, האחר הוא רע, אנחנו הטובים, האחר הוא חזק יותר, אבל בסוף אנחנו מנצחים, והבעיה היא לא בסיפור הזה, שבאמת היה נכון בתקופות מסוימות בהיטוריה היהודית. הבעיה היא שרק הסיפורים האלה נצרבו במיתולוגיה היהודית והמסר הקטן והעיקש שעובר כחוט מחבר בין כל הסיפורים האלה, הוא שאם הם היו תמיד הרעים והחזקים ואנחנו תמיד הטובים והחלשים אבל גם המנצחים, אז גם תמיד נשמרים יחסי הכוחות מטילי האימה האלה, ותמיד, אבל תמיד, אנחנו צריכים לעמוד על המשמר. בכל דור ודור חייב אדם להישמר מפני אנטיוכוס, והאנטיוכוס הוא תמיד האחר. אף פעם לא אנחנו. במיתולוגיה היהודית יש דחייה מוחלטת של חוזק אבל האדרה של גבורה, איזו תחבולה ערמומית. ותמיד אנחנו צריכים להיזהר. וכך, פעם אחר פעם נזרע הנבט הזה במוחו של ילדי, ופעם אחר פעם אנחנו נדרשים לשרש אותו. אני לא רוצה שהוא יגדל לתוך הנרטיב הזה כי אין בו תקווה, כי אין בו חמלה. ובעיקר כי יש בו פרנויה כל כך בסיסית, כל כך ראשונית, שקשה שלא להתאהב בה.

ילדים אוהבים סיפורים של טובים ורעים, ובזהירות שואל אותי הילד שלי מי יותר חזק, אנטיוכוס או צב נינג'ה ואני יודעת שבהרבה מובנים אין לי סיכוי, הסיפור שלי יש לספר לו הוא תמיד יהיה מורכב יותר, עם יותר מדי מילים, עם הרבה יותר גוונים, עם פחות מדי רעים.

ואז אני מבינה שהמלחמה שלי, כמה עצוב, היא לא בנערי הגבעות, לא במזוקנים המשיחיים שמתנהגים היום מול ההקפאה הזמנית המגוחכת הזו כאילו בא יום הדין הפרטי שלהם בשם כולנו. המלחמה שלי היא בתוך מה שהחשבתי פעם כמחנה שלי. בגננת החביבה שלו, בסבא שלו שהצביע כל חייו ל"עבודה" אבל באותה קלות מספר לו על הטילים והפצצות שלנו ואיך ניצחנו והוא מקשיב לו בעיניים נוצצות.

אני נזכרת בדברים שכתב ג'ורג' אורוול על ההתיחסות שלו, כבן המעמד הבינוני באנגליה בתחילת המאה הקודמת, לבני המעמד הנמוך.

"כל המושגים שלי- מושגים על טוב ורע, על נעים ולא נעים, על מצחיק ורציני, על מכוער ויפה..; הטעם שלי בספרים ובאוכל ובבגדים, חוש ההומור שלי, נימוסי השולחן שלי, אופני הדיבור שלי, המבטא שלי, אפילו התנועות האופייניות של גופי, הם תוצריו של סוג מיוחד של חינוך...אין טעם לטפוח על גבו של בן מעמד הפועלים ולספר לו שהוא טוב כמוני; אם אני רוצה קשר אמיתי איתו, אני חייב לעשות מאמץ שסביר מאד שלא הוכנתי אליו. אני צריך לדכא לא רק את הסנוביות הפרטית שלי... אני צריך לשנות את עצמי לחלוטין עד שבסוף בקושי ניתן יהיה לזהות אותי כאותו אדם."

ואני חושבת על הדרך שהייתי צריכה לעבור בין מי שחונכתי להיות לבין מי שאני היום. השינוי, אף שהוא לא נראה לעין, הוא כמעט בלתי ניתן לכימות. אני רוצה לחסוך לילדים שלי את התהום הזו בין שני המצבים, אבל יותר מזה אני רוצה למנוע מהם להישאר בגדה השניה. זה קוקטייל ממכר וחולני של גזענות ופחד וזה לא מגיע להם. וזאת החובה המוסרית שלי כלפיהם ואחד התפקידים החשובים יותר שיש לי - לגדל אותם לטוב. להיות אמא סרבנית פקודה.



(הרשימה הזו מוקדשת לעידן שהיום בשעה חמש אחר הצהריים נכנס לכלא לארבע עשרה יום על סירוב לשרת בשטחים. בעולם שבו רבים נטשו את אמונותיהם ותקוותיהם כדי לשקוע לתוך ביצת האינדיפרנטיות המדושדשת אפשר רק להצדיע למהלך כזה. זאת, ולא אחרת, היא גבורה).

נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'