ביום שישי בשבוע שעבר יצאנו, קבוצת תל אביב-שכם, לסיור ב"גזרה" שלנו . נסענו לאורך כביש חמש מאלקנה ועד צומת תפוח. בניגוד לעשרות הפעמים שכבר עברנו בכביש הזה, הפעם ירדנו לצדדים להכיר מעט יותר טוב את ה"נוף". ראינו את גדר ההפרדה באלקנה שבצורה מדהימה מצליחה להשאיר בית פלסטיני בודד מצידו המערבי של הגדר ולתת תחושה לתושבי אלקנה שהם בכלל בתחומי מדינת ישראל.
ביקרנו במאחז הלא חוקי ברוכין, שחוץ מאישור יש להם הכל – ווילות (לא קרוונים), תשתית חשמל, מים, כבלים. רק חבל ששכחו לאשר...
המשכנו לאזור התעשייה אריאל וברקן שם ראינו איך מדינת ישראל במשך 40 שנים גונבת מחצבים טבעיים בניגוד לחוקים הבין לאומיים. המחצבות הישראליות הפועלות בשטחים הכבושים מעבירות את מירב תוצרתן לשטחי מדינת ישראל. כפי שצוין בעתירה של יש דין, פעילות מסוג זה מהווה הן הפרה של דיני הכיבוש והן של דיני זכויות האדם ובמקרים מסוימים אף מוגדרת כביזה.
המשכנו לאריאל לראות את תנופת הבנייה (הקפאה כבר אמרנו?) ומשם לתצפית על עלי ושילה ובעיקר על כל המאחזים הלא חוקיים שסביבם. צריך להיזהר בשימוש במושג "מאחז לא חוקי" – כי מה הוא מאחז חוקי. כתב על כך יפה דרור אטקס:
לפני התחנה האחרונה בסיור רק אומר שלא משנה כמה את שומע על מה שקורה בשטחים, וכמה טורים של גדעון לוי קראת – רק כאשר מגיעים לשטח, רואים את האבסורד ואת העוולות בעיניים – רק אז מתחילים להבין את המצב.
התחנה האחרונה לא הייתה חלק מהתיכנון המקורי. באותו בוקר ירדו מתנחלים מיצהר לכיוון הכפר עסירה אל-קיבליה וזרעו הרס בבתים הקיצוניים של הכפר. הם כנראה עושים את זה מידי שישי, אבל הפעם גם אנחנו היינו באזור. אמנם לא עצרנו את הפורעים – וגם הצבא שהגיע לשטח לאחר התקרית לא עשה זאת, אבל באנו לשמוע אותם. עמדנו במרכז הכפר, מוקפים צעירים פלסטינים, שרק באותו הבוקר יהודים אחרים תקפו אותם או שכניהם. הגענו פלסטינים וישראלים ביחד לשמוע ולראות מה עוללו לכפר. הנוכחות שלנו שם היא ההוכחה שיש גם אפשרות אחרת.
שאלנו את תושבי הכפר כיצד אנחנו יכולים לעזור, כי ככל הנראה לא נוכל למנוע את ההתקפה הבא. הם ביקשו שנזעק את זעקתם, שידעו מה קורה, שם - במערב הפרוע.
נכתב על ידי אורן קליסמן, המתאם הישראלי של קבוצת תל אביב - שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'
ביקרנו במאחז הלא חוקי ברוכין, שחוץ מאישור יש להם הכל – ווילות (לא קרוונים), תשתית חשמל, מים, כבלים. רק חבל ששכחו לאשר...
המשכנו לאזור התעשייה אריאל וברקן שם ראינו איך מדינת ישראל במשך 40 שנים גונבת מחצבים טבעיים בניגוד לחוקים הבין לאומיים. המחצבות הישראליות הפועלות בשטחים הכבושים מעבירות את מירב תוצרתן לשטחי מדינת ישראל. כפי שצוין בעתירה של יש דין, פעילות מסוג זה מהווה הן הפרה של דיני הכיבוש והן של דיני זכויות האדם ובמקרים מסוימים אף מוגדרת כביזה.
המשכנו לאריאל לראות את תנופת הבנייה (הקפאה כבר אמרנו?) ומשם לתצפית על עלי ושילה ובעיקר על כל המאחזים הלא חוקיים שסביבם. צריך להיזהר בשימוש במושג "מאחז לא חוקי" – כי מה הוא מאחז חוקי. כתב על כך יפה דרור אטקס:
"הבקשה להקדיש מאמר לעניין המאחזים מעורר בי התנגדות עקרונית. שכן מה טעם יש להבדיל בין הדיון במאחזים ובין הדיון במפעל ההתנחלויות כולו? שהרי ברור כי המאחזים אינם אלא התנחלויות או הרחבות של התנחלויות, שהוקמו בשנים האחרונות. מיסודו של הדיון הנפרד ב"סוגיית המאחזים", אינו אם כן אלא ביטוי נוסף להצלחתו של הימין המתנחל להטמיע בתודעתנו את הנורמאליות של המצב המתמשך, שבו חייהם של מאות אלפי ישראלים מתנהלים מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, בשטח בו מתגוררת מזה דורות אוכלוסייה מנושלת זכויות יסוד. יתר על כן: דיון נפרד במאחזים משמש עבור המתנחלים כקו הגנה נוסף שכל מי שמנסה לחצות אותו תוך הקזת דם פוליטית ותקשורתית, עשוי להתעורר יום אחד על מנת לגלות כי "ההתנחלויות החוקיות" הספיקו בינתיים כבר לשלש ולרבע את גודלן".אספנו את חברינו הפלסטינים (הם הרי לא היו יכולים להיכנס לכל המקומות שבהם היינו בבוקר), והמשך הסיור היה בהדרכתם. עלינו לפסגת הר ברכה, כאשר בדרך אנחנו עוברים לאורך שדות פלסטנים שלא עובדו במשך שנים בגלל קירבתם להתנחלות הר ברכה. בפסגת ההר, נפגשנו עם הכהן הגדול מקהילת השומרונים. הם הסביר לנו בערבית ועברית על מנהגי הקהילה וכיצד יכולים יהודים לחיות בקלות לצד הפלסטינים.
לפני התחנה האחרונה בסיור רק אומר שלא משנה כמה את שומע על מה שקורה בשטחים, וכמה טורים של גדעון לוי קראת – רק כאשר מגיעים לשטח, רואים את האבסורד ואת העוולות בעיניים – רק אז מתחילים להבין את המצב.
התחנה האחרונה לא הייתה חלק מהתיכנון המקורי. באותו בוקר ירדו מתנחלים מיצהר לכיוון הכפר עסירה אל-קיבליה וזרעו הרס בבתים הקיצוניים של הכפר. הם כנראה עושים את זה מידי שישי, אבל הפעם גם אנחנו היינו באזור. אמנם לא עצרנו את הפורעים – וגם הצבא שהגיע לשטח לאחר התקרית לא עשה זאת, אבל באנו לשמוע אותם. עמדנו במרכז הכפר, מוקפים צעירים פלסטינים, שרק באותו הבוקר יהודים אחרים תקפו אותם או שכניהם. הגענו פלסטינים וישראלים ביחד לשמוע ולראות מה עוללו לכפר. הנוכחות שלנו שם היא ההוכחה שיש גם אפשרות אחרת.
שאלנו את תושבי הכפר כיצד אנחנו יכולים לעזור, כי ככל הנראה לא נוכל למנוע את ההתקפה הבא. הם ביקשו שנזעק את זעקתם, שידעו מה קורה, שם - במערב הפרוע.
נכתב על ידי אורן קליסמן, המתאם הישראלי של קבוצת תל אביב - שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה