קריאת כיוון מתוך המחנה

אתמול נערכה הפגנת הזדהות על רכס הכרמל, שמשקיף לכלא 6.

עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום, נכנס לפני מספר ימים לארבעה עשר יום בכלא הצבאי על סירובו לשרת בשטחים, במסגרת שירות המילואים.

כמה עשרות אנשים ומגאפון אחד הגיעו ביום סגרירי במיוחד כדי להניף את שלטי התנועה מול הכלא ולסמן לעידן שבבחירה שלו הוא אינו לבד.

כי הסרבנות לשירות בשטחים היא לא אחת ממטרותיה המוצהרות של התנועה, אולם הבחירה ביציאה ממעגל האלימות היא תנאי חשוב במערכת ההתחייבויות של אדם, כאשר הוא בוחר להתחייב לאי אלימות, במסגרת תנועה דו לאומית.

בחברה הישראלית סרבנות מאז ומעולם נצבעה בצבעים עזים של בגידה בעיקר. זו דרכה של המדינה לשמר את תפיסותיה ואת אמונותיה. באופן פרדוקסלי, ישראלים רבים לא תופסים את השירות בשטחים כחלק ממעגל האלימות, אלא כדרישה לגיטימית של המדינה מאזרחיה, שאין לסרב לה. המדינה, בתורה, מספקת לנו מעט מאד אינפורמציה על העוולות שנעשות בשטחים הכבושים, ומספקת בדרכים שונות עוד ועוד דלק לראיית העולם הצרה והחד צדדית, לפיה כל הטוב והאנושי נגמרים היכן שמתחילה הגדר. וכך נשמרת מערכת יחסים הדוקה וכמעט סימביוטית, שבה אנחנו לא רוצים לדעת את מה שמדינת ישראל לא מעוניינת לספר. די לבקר באתר של תנועת שוברים שתיקה בשביל ללמוד על היקף הדברים שלא ידועים לנו על עצמנו, כעם כובש.

ככל שעוברות השנים, נראה כאילו הצורך לא לדעת הולך ומתחזק וכוחו גדל. מעט בדומה לאדם שמסרב להביט במראה, כדי שלא ישתקפו לו מתוכה פניו, והוא לא יאלץ להתמודד עם הצדדים האפלים באישיותו, הניבטים אליו.
 
התפיסה לפיה קיימים ערכים מוחלטים, ואחד המרכזיים ביניהם הוא שהצבא עומד מעל לכל ויכוח, היא תפיסה שאפשר להבין את מקורותיה, אבל קשה שלא להבחין כיצד היא פוגעת ביכולת שלנו, כמדינה, להטיל ספק בעצמנו, לבחון את מעשינו, להתחרט.
הסרבנות לשרת בשטחים אינה קריאה למרד של אנשים שכפרו בעיקר, אלא קריאת כיוון מתוך המחנה, סימון גבול מוסרי של טוב ורע מוחלטים, של אנשים שאיכפת להם הצביון של המקום בו הם חיים ואינם מוכנים לשתף פעולה עם מלאכת ההשתקה, כי היא איומה, ראשית לכל- עבורנו, כעם שמבקש לעצמו עתיד שראוי יהיה לחיות אותו. 
בניגוד לסירוב לפנות ישובים, בסירוב לשרת בשטחים ישנה אמירה על אמות מוסר אוניברסליות, שאין לאף מדינה את הזכות (הן כלפי עצמה והן כלפי האחר) לאטום מולה את אזניה.

סרבנות השטחים מתקיימת על רצף, החל מסרבנות גלויה ומפורשת, וכלה בסרבנות "אפורה", שנתמכת, במובן מסוים, בהסכמה שבשתיקה מצד הצבא.

אפשר להסכים או לא להסכים עם הצעד המוצהר שעידן עשה, אבל אי אפשר שלא להעריך את הבחירה לעמוד בצורה גלויה ומפורשת על אמונותיך, ובו בזמן גם לקבל על עצמך את המחיר האישי הלא פשוט.



תודה לכל מי שהגיע בקור ובגשם כדי לטפס על ההר למחווה קטנה, של הערכה גדולה.