אתמול נערכה הפגנת הזדהות על רכס הכרמל, שמשקיף לכלא 6.
התפיסה לפיה קיימים ערכים מוחלטים, ואחד המרכזיים ביניהם הוא שהצבא עומד מעל לכל ויכוח, היא תפיסה שאפשר להבין את מקורותיה, אבל קשה שלא להבחין כיצד היא פוגעת ביכולת שלנו, כמדינה, להטיל ספק בעצמנו, לבחון את מעשינו, להתחרט.
הסרבנות לשרת בשטחים אינה קריאה למרד של אנשים שכפרו בעיקר, אלא קריאת כיוון מתוך המחנה, סימון גבול מוסרי של טוב ורע מוחלטים, של אנשים שאיכפת להם הצביון של המקום בו הם חיים ואינם מוכנים לשתף פעולה עם מלאכת ההשתקה, כי היא איומה, ראשית לכל- עבורנו, כעם שמבקש לעצמו עתיד שראוי יהיה לחיות אותו.
בניגוד לסירוב לפנות ישובים, בסירוב לשרת בשטחים ישנה אמירה על אמות מוסר אוניברסליות, שאין לאף מדינה את הזכות (הן כלפי עצמה והן כלפי האחר) לאטום מולה את אזניה.
סרבנות השטחים מתקיימת על רצף, החל מסרבנות גלויה ומפורשת, וכלה בסרבנות "אפורה", שנתמכת, במובן מסוים, בהסכמה שבשתיקה מצד הצבא.
אפשר להסכים או לא להסכים עם הצעד המוצהר שעידן עשה, אבל אי אפשר שלא להעריך את הבחירה לעמוד בצורה גלויה ומפורשת על אמונותיך, ובו בזמן גם לקבל על עצמך את המחיר האישי הלא פשוט.
תודה לכל מי שהגיע בקור ובגשם כדי לטפס על ההר למחווה קטנה, של הערכה גדולה.
עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום, נכנס לפני מספר ימים לארבעה עשר יום בכלא הצבאי על סירובו לשרת בשטחים, במסגרת שירות המילואים.
כמה עשרות אנשים ומגאפון אחד הגיעו ביום סגרירי במיוחד כדי להניף את שלטי התנועה מול הכלא ולסמן לעידן שבבחירה שלו הוא אינו לבד.
כי הסרבנות לשירות בשטחים היא לא אחת ממטרותיה המוצהרות של התנועה, אולם הבחירה ביציאה ממעגל האלימות היא תנאי חשוב במערכת ההתחייבויות של אדם, כאשר הוא בוחר להתחייב לאי אלימות, במסגרת תנועה דו לאומית.
בחברה הישראלית סרבנות מאז ומעולם נצבעה בצבעים עזים של בגידה בעיקר. זו דרכה של המדינה לשמר את תפיסותיה ואת אמונותיה. באופן פרדוקסלי, ישראלים רבים לא תופסים את השירות בשטחים כחלק ממעגל האלימות, אלא כדרישה לגיטימית של המדינה מאזרחיה, שאין לסרב לה. המדינה, בתורה, מספקת לנו מעט מאד אינפורמציה על העוולות שנעשות בשטחים הכבושים, ומספקת בדרכים שונות עוד ועוד דלק לראיית העולם הצרה והחד צדדית, לפיה כל הטוב והאנושי נגמרים היכן שמתחילה הגדר. וכך נשמרת מערכת יחסים הדוקה וכמעט סימביוטית, שבה אנחנו לא רוצים לדעת את מה שמדינת ישראל לא מעוניינת לספר. די לבקר באתר של תנועת שוברים שתיקה בשביל ללמוד על היקף הדברים שלא ידועים לנו על עצמנו, כעם כובש.
ככל שעוברות השנים, נראה כאילו הצורך לא לדעת הולך ומתחזק וכוחו גדל. מעט בדומה לאדם שמסרב להביט במראה, כדי שלא ישתקפו לו מתוכה פניו, והוא לא יאלץ להתמודד עם הצדדים האפלים באישיותו, הניבטים אליו. התפיסה לפיה קיימים ערכים מוחלטים, ואחד המרכזיים ביניהם הוא שהצבא עומד מעל לכל ויכוח, היא תפיסה שאפשר להבין את מקורותיה, אבל קשה שלא להבחין כיצד היא פוגעת ביכולת שלנו, כמדינה, להטיל ספק בעצמנו, לבחון את מעשינו, להתחרט.
הסרבנות לשרת בשטחים אינה קריאה למרד של אנשים שכפרו בעיקר, אלא קריאת כיוון מתוך המחנה, סימון גבול מוסרי של טוב ורע מוחלטים, של אנשים שאיכפת להם הצביון של המקום בו הם חיים ואינם מוכנים לשתף פעולה עם מלאכת ההשתקה, כי היא איומה, ראשית לכל- עבורנו, כעם שמבקש לעצמו עתיד שראוי יהיה לחיות אותו.
בניגוד לסירוב לפנות ישובים, בסירוב לשרת בשטחים ישנה אמירה על אמות מוסר אוניברסליות, שאין לאף מדינה את הזכות (הן כלפי עצמה והן כלפי האחר) לאטום מולה את אזניה.
סרבנות השטחים מתקיימת על רצף, החל מסרבנות גלויה ומפורשת, וכלה בסרבנות "אפורה", שנתמכת, במובן מסוים, בהסכמה שבשתיקה מצד הצבא.
אפשר להסכים או לא להסכים עם הצעד המוצהר שעידן עשה, אבל אי אפשר שלא להעריך את הבחירה לעמוד בצורה גלויה ומפורשת על אמונותיך, ובו בזמן גם לקבל על עצמך את המחיר האישי הלא פשוט.
תודה לכל מי שהגיע בקור ובגשם כדי לטפס על ההר למחווה קטנה, של הערכה גדולה.
4 תגובות:
מדתי על הגבעה עם כולם אתמול, ולא הבנתי מי מחזק את מי יותר, אנחנו את עידן או הוא אותנו.
אך לי ברור שהדרך שבחרנו היא הדרך הנכונה, וכל עוד נהיה מוכנים לשלם מחיר כלשהו, אז יש סיכוי שנגשים אותה.
לגבי ההשוואה בין סרבנות ימין לסרבנות שמאל, יש בזה המון מן הסובייקטיביות, אך דווקא כשאני מתחיל לתהות האם באמת יש הבדל, אני רואה ב YNET את הציטוט הבא, וזה רק מחזק אותי להמשיך באותה דרך.
רון בריימן: "ההשוואה שעורכים בין סרבנות משמאל ומימין היא שגויה ומגמתית, חוטאת ומחטיאה. ההבדל בין השתיים עצום, ואסור לטשטשו ולהעמידו על אותו בסיס. זו שמשמאל מתייחסת ללחימה מול אויב, ופירושה המעשי איננו סרבנות אלא עריקה. זו שמימין היא מצפונית אמיתית: אין מדובר באויב, למעט בעיני השמאל הקיצוני, שאצלו מתיישבים יהודיים הם בחזקת אויב שמותר ורצוי לדרוס ולטרנספר."
האמת - באמת היה מרגש. 50 איש ויתרו על שבת חורפית בפוך ועלו על ההר בשביל לתמוך בחבר. זה לא מובן מאליו.
אני מודה שעל פיסגת ההר כששמעתי את עידן מודה לנו דרך הטלפון שהועבר במגפון לכולם, וראיתי את כולם מקשיבים כולל בסאם וואהל שעשו את כל הדרך הארוכה - היו לי דמעות בעיניים...
איזה מעשה אנושי קטן שמעיד על האנושיות של התנועה כולה.
איה יקרה, שוב הוכחת שאצלך אין "נושא שלא פשוט לניסוח". איכשהו הכל יוצא בהיר, חד, צלול, מפוכח ולא מעורר אנטגוניזם. יש המון אמפטיה בכל מה שאת כותבת, אפילו בנושא מעורר מחלוקת שכזה. עם זאת, אני חייב לומר שגישתי כלפי הסירוב ברורה לי, כמו גם הבערה שלי לבטאה ללא כסויים, התחבאויות, והתנצלויות. אני מודע לזעם והתסכול העמוקים (שלא לומר הפוסט-טראומטים) מהם נובע הסירוב שלי. אבל כן מאד חשוב לי להבהיר (לך, לקוראינו, לתומכינו ואף למנאצינו) שהסירוב אינו רק "בחירה אישית", מצפונית" אלא קולקטיבי, מאורגן ולמעשה הוא תולדה, תוצאה, גילום של סולידריות כפולה: זו שבינינו לבין עצמנו, הישראלים/יות שהיו שם וראו ועשו את מכלול הפעולות המרכיבות את המושג "כיבוש" (והבינו שיש דברים שלא עושים "גם לא בשביל החבר'ה...") והסולידריות הנובעת מהברית (זה לא פחות מברית בעיני) בינינו לבין שותפינו הפלסטינים שהכריעו ובחרו לסרב לכל סוג של אלימות מהצד הפלסטיני. הברית הזו, המחויבות הזו, הסולידריות הזו, הן סף הכניסה" למועדון המפוקפק שנקרא 'לוחמים לשלום'. במילים אחרות, ההצהרה המחייבת הזו היא הלכה למעשה שבירה (כן אלה מלים אחרות לסרבנות) של מעגל האלימות. או בעוד מלים אחרות, אולי בוטות, שאמרתי סביב הבג"צ של באסאם: כשחבר 'לוחמים לשלום' יהרוג את הבת השנייה של באסאם במהלך שירות המילואים שלו בשטחים, זה יהיה קצת מאוחר מדי ללבן בינינו את סוגיית הסרבנות. בשבת האחרונה על הגבעה, כששמעתי את עידן בריר ואת באסאם מתחייבים שוב - לשבור את מעגל האלימות, לסרב להשתתף בו - בקולם הצלול, דעתי התחזקה. שלך, שלכם ושלכן, חן
הוסף רשומת תגובה