הבעיה איתנו היא שאנחנו נוטים להאמין למה שמספרים לנו.
הבעיה היותר גדולה איתנו היא שהרבה פעמים כבר לא צריך לספר לנו, אנחנו תלמידים טובים וצייתנים. משלימים את הפרטים בעצמנו.
כך, למשל, אם שמענו שהפגנת תמיכה במפונים משכונת שייח ג'ראח בשישי שעבר דוכאה ביד קשה ושמעל לעשרים מפגינים נעצרו, אנחנו מייד מניחים שהמפגינים התפרעו. שמגיע להם.
עצימת העיניים מתאפשרת, כי הרי לא היינו שם. חוץ מזה, איך נוכל להאמין שהמשטרה סתם התנפלה באלימות קשה על הקהל, היכתה באנשים ועצרה קרוב למחצית המשתתפים בהפגנה, לא כי הם התפרעו, אלא סתם, כי בא לה?
כי זה לא סתם. יש כאן מסר שמבקשים להעביר אלינו. רוצים שנפחד, שנחשוב פעמיים אם לבוא. שלא נבוא. שנישאר בבית, עדיף. ששוב נמתח קו מפריד בין עצמנו לבין האנשים שביקשו לצאת מהבית ולעמוד על שלהם.
שנתייאש.
מראש.
אף אדם סביר לא רוצה שיפעילו נגדו אלימות. אף אחד.
קיראו את העדויות הבאות:
יעל מלין, סטודנטית לחינוך: "עד כה, ההפגנות עברו פחות או יותר בשקט. אתמול, ראיתי לנגד עיניי את המחזה הכי נוראי שראיתי בחיי, ובהמשך, גם הרגשתי אותו על גופי. יצאתי מחצר הבית ונטפל אליי שוטר. הוא דחף אותי עם המון כוח ואמר לי 'אסור לך להיות פה'. הוא העיף אותי על הרצפה, ומשם אני זוכרת בעיקר בעיטות בכל הגוף. אחד המפגינים
נתן לי יד והוציא אותי משם. ישבתי בצד, וירדו לי דמעות. לא מהכאב הפיזי,אלא מהכאב שבני אדם מסוגלים לנהוג כך. חשוב לי לציין שכל אותו זמן שחטפתי, לא הרמתי את ידי ולו לרגע."
דורית גת, סטודנטית לעבודה סוציאלית: "בסופו של דבר הובלנו למגרש הרוסים. שהינו שם שעות ארוכות, אזוקים, מחוץ למבנה. השוטרים התנהגו אלינו באגרסיביות רבה. בחור אחד פונה מהשטח קודם לכן לבית חולים ורק אחר כך הובא למעצר, לאחר שהשוטרים פרקו לו את הכתף וריססו גז פלפל לתוך פניו. הוא סירב לאחת ההוראות של השוטר בטענה שיש לו זכות חוקית לכך, בתגובה ענה לו השוטר: 'אתה רוצה עוד פלפל לעיניים?'. ככל שהשעות התארכו מצבנו הפיזי והנפשי התדרדר. אלה היו 36 שעות ארוכות במיוחד ושמחתי שהן הסתיימו."
אלה אנשים כמוכם. לא פורעי חוק מתלהמים, לא אנשים שהקיאו עצמם מן המחנה, לא בריונים, לא אנשי ריב ומדון. אנשים רגילים, כמוכם, שביקשו למחות על העוול שנעשה לאחרים, בשמם.
מחר יש שוב הפגנה. אל תיכנעו לדרך הדורסנית בה אנשים אחרים מנהלים את חייכם, מספרים לכם מה עליכם לחשוב, או אפילו לא טורחים לספר לכם מה לחשוב. סומכים עליכם שתשלימו את המשוואה המעוותת לבד. ושתמשיכו לפחד. בעיקר שתמשיכו לפחד. הפחד עושה אתכם שקטים וצייתנים במיוחד.
מחר, יום שישי, ה18.12.09 נצא בשעה 12:30בצעדה מרחבת המשביר אל ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח שתתחיל ב- 14:00.
אנחנו נהיה שם. לא נתפרע, לא נחפש עימות. ננצל את זכותנו החוקית, הדמוקרטית, למחות על העוול הנורא שמתבצע בשמנו ושמוחק, בשמנו, כל סיכוי לעתיד סביר, לנו ולילדינו.
הצטרפו אלינו. אל תיכנעו לאלימות. השמיעו את קולכם.
הבעיה היותר גדולה איתנו היא שהרבה פעמים כבר לא צריך לספר לנו, אנחנו תלמידים טובים וצייתנים. משלימים את הפרטים בעצמנו.
כך, למשל, אם שמענו שהפגנת תמיכה במפונים משכונת שייח ג'ראח בשישי שעבר דוכאה ביד קשה ושמעל לעשרים מפגינים נעצרו, אנחנו מייד מניחים שהמפגינים התפרעו. שמגיע להם.
עצימת העיניים מתאפשרת, כי הרי לא היינו שם. חוץ מזה, איך נוכל להאמין שהמשטרה סתם התנפלה באלימות קשה על הקהל, היכתה באנשים ועצרה קרוב למחצית המשתתפים בהפגנה, לא כי הם התפרעו, אלא סתם, כי בא לה?
כי זה לא סתם. יש כאן מסר שמבקשים להעביר אלינו. רוצים שנפחד, שנחשוב פעמיים אם לבוא. שלא נבוא. שנישאר בבית, עדיף. ששוב נמתח קו מפריד בין עצמנו לבין האנשים שביקשו לצאת מהבית ולעמוד על שלהם.
שנתייאש.
מראש.
אף אדם סביר לא רוצה שיפעילו נגדו אלימות. אף אחד.
קיראו את העדויות הבאות:
יעל מלין, סטודנטית לחינוך: "עד כה, ההפגנות עברו פחות או יותר בשקט. אתמול, ראיתי לנגד עיניי את המחזה הכי נוראי שראיתי בחיי, ובהמשך, גם הרגשתי אותו על גופי. יצאתי מחצר הבית ונטפל אליי שוטר. הוא דחף אותי עם המון כוח ואמר לי 'אסור לך להיות פה'. הוא העיף אותי על הרצפה, ומשם אני זוכרת בעיקר בעיטות בכל הגוף. אחד המפגינים
נתן לי יד והוציא אותי משם. ישבתי בצד, וירדו לי דמעות. לא מהכאב הפיזי,אלא מהכאב שבני אדם מסוגלים לנהוג כך. חשוב לי לציין שכל אותו זמן שחטפתי, לא הרמתי את ידי ולו לרגע."
דורית גת, סטודנטית לעבודה סוציאלית: "בסופו של דבר הובלנו למגרש הרוסים. שהינו שם שעות ארוכות, אזוקים, מחוץ למבנה. השוטרים התנהגו אלינו באגרסיביות רבה. בחור אחד פונה מהשטח קודם לכן לבית חולים ורק אחר כך הובא למעצר, לאחר שהשוטרים פרקו לו את הכתף וריססו גז פלפל לתוך פניו. הוא סירב לאחת ההוראות של השוטר בטענה שיש לו זכות חוקית לכך, בתגובה ענה לו השוטר: 'אתה רוצה עוד פלפל לעיניים?'. ככל שהשעות התארכו מצבנו הפיזי והנפשי התדרדר. אלה היו 36 שעות ארוכות במיוחד ושמחתי שהן הסתיימו."
אלה אנשים כמוכם. לא פורעי חוק מתלהמים, לא אנשים שהקיאו עצמם מן המחנה, לא בריונים, לא אנשי ריב ומדון. אנשים רגילים, כמוכם, שביקשו למחות על העוול שנעשה לאחרים, בשמם.
מחר יש שוב הפגנה. אל תיכנעו לדרך הדורסנית בה אנשים אחרים מנהלים את חייכם, מספרים לכם מה עליכם לחשוב, או אפילו לא טורחים לספר לכם מה לחשוב. סומכים עליכם שתשלימו את המשוואה המעוותת לבד. ושתמשיכו לפחד. בעיקר שתמשיכו לפחד. הפחד עושה אתכם שקטים וצייתנים במיוחד.
מחר, יום שישי, ה18.12.09 נצא בשעה 12:30בצעדה מרחבת המשביר אל ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח שתתחיל ב- 14:00.
אנחנו נהיה שם. לא נתפרע, לא נחפש עימות. ננצל את זכותנו החוקית, הדמוקרטית, למחות על העוול הנורא שמתבצע בשמנו ושמוחק, בשמנו, כל סיכוי לעתיד סביר, לנו ולילדינו.
הצטרפו אלינו. אל תיכנעו לאלימות. השמיעו את קולכם.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה